והוא פשט את זרועותיו לרווחה

ואם הוא היה משתין לך על הראש, הקוף הזה שקשור בשרשרת ויד של תאילנדי מושכת אותו, גם אז היית מחייכת ככה, הוא שאל וסגר את אלבום התמונות כמו טורק את הדלת מאחוריו. היא אמרה, מה זה קשור עכשיו, בסך הכל קוף, מה אתה מתרגש, ופתחה את האלבום שוב. בוא, תראה את התמונה של הים, אבל הוא כבר התרחק מהספה, פתח את החלון, הסיט את הוילון והדליק לעצמו סיגריה. איזו רוח יש פה בערב, זה לא יאמן, והוא שלח יד והזיז את דלתות הזכוכית עד לסופן, מחרך צר שנועד לנשיפת העשן…

היא אמרה לה, הכול בסדר, את יודעת, עכשיו אי אפשר לצפות להרבה, אבל כנראה שזה מה שצריך להיות. הן ישבו בבית קפה, משקיפות על הצומת, הרמזור עוצר את המכוניות בתנועתן הטבעית בדיזינגוף ונותן אור ירוק לאלו שבאו מנורדאו ושנוסעות לכיוון הים, אם כי הים היה כבר קר למגע בעונה זו של השנה, והרוח שמרחפת על פניו ושגורמת לגלים מלאי הקצף הלבן כבר הספיקה להשיל את רוב העלים של עצי השדרה. היא עצמה ישבה עם הפנים לכביש, מתבוננת בזרימת האנשים ההולכים כשערה מתנפנף קלות על מצחה וכפות ידיה מחבקות את ספל…

הוא ישב כשגבו שעון על המיטה, רגליו פשוטות וארוכות על הרצפה, לוקח שאיפה מהסיגריה, לגימה מהכוס, שתי קוביות קרח משתקשקות בנוזל החום הזה שיורד לו במורד הגרון, שורף במקומות הנכונים ונותן דפיקות קטנות של טעם על קצה הלשון, מקנח בשאיפה נוספת מהסיגריה. החלונות היו פתוחים וגם הדלת של המרפסת, ואם היו וילונות היינו אומרים שהם מתנפנפים למגעה הרוח המלטפת של גגות ירושלים, מתבדרים מצד לצד כמו דגל ישראל בראש עמדת שמירה שעל גבול הצפון, אבל וילונות אין, ואין זה אומר שהרוח אינה מנשבת, אלא נהפוך הוא, מנשבת ללא הפסקה, וניתן…