הוא אמר לה, את רוצה יותר מכפי שאני יכול לתת, אני לא מספיק להגיב אליך מספיק מהר. זה היה יום ארוך שנמשך לערב קר, הוא חזר מהעבודה ונשפך על המיטה, על המצעים שהיא סידרה בבוקר. היה צליל קרקוש מפתחות בדלת שנפתחה ומיד לאחר מכן היא נכנסה הביתה, הניחה את התיק בכניסה והתיישבה על המיטה. היה שקט של מספר רגעים, כאילו כל אחד מודע ויודע למה שיבוא עכשיו, העין האחת מצפה לבאות שיבואו כמתעייפת מלחכות ומלהמתין והעין השנייה חוששת מן התוצאות שעלולות לבוא, מן המסקנות שעלולות לנבוט מתחת לפני השטח. הוא שכב על מיטה והסתכל בתקרה, היא התיישבה על קצה המיטה, הרגליים על הרצפה וגבה מסובב אליו, פניה מתבוננות בנקודה דמיונית שסמוכה לפניו. הוא אמר לה לפתע, את פשוט רוצה יותר מכפי שאני יכול לתת, אני לא מספיק להגיב אליך מספיק מהר, את כל הזמן מושכת ומושכת אותי עד שאני כבר לא יכול להשתנות בהתאם אליך. אני יכול לעשות את זה לאט, בצעדים מדודים, אבל הדרישות והרצונות לא מפסיקות מלהגיע ואני כבר לא עומד בקצב, נגמר לי האוויר.

זה היה ערב ארוך, הרבה מילים הוחלפו, הרבה מחשבות הובעו, נולדו החוצה לאחר זמן ארוך של התעברות, כאילו חיכו לרגע שבו הן גיבשו את צורתן הסופית, התעצבו לתבנית המצב, וברגע שהגיעו לשלמות נפלטו החוצה. הם התגוששו כמו שני כושים בזירה באסם נטוש, שני כושים שמסתערים האחד על השני בהתקף ייאוש, מלאי זעם מהעבודה הארוכה בשדות, אצבעותיהם חבולות ומיובלות מהמעדר שמכה באדמה הקשה, פוערת פה לבליעת הזרעים שביום מין הימים ינצחו לכדי שיחי כותנה שישרטו את זרועותיהם השחורות עד זוב דם. הדקות חלפו, היא ישבה על כסא במטבח והוא נפנף עם הידיים, גמגם למהירות המילים, התהלך הלוך וחזור, רוח חזקה מהרחוב הרעידה את חלונות הדירה, ענפים חומים מתנפנפים, צפירת האוטובוס למכונית שמתמהמהת באור הירוק, חבישת כובע הצמר של אדון שהולך על המדרכה, צנוף בעצמו, הצעיף שמתנפנף בעייפות. נדמה היה כאילו ההתגוששות אורכת זמן ארוך מדי, כאילו לא ניתן הזמן להפסקה קלה, להתאוששות, לשתיית המים ויריקת הדם החוצה, לחבישת העין הפצועה, לנשימת החמצן אל תוך הריאות. זוג הנצים המשיכו להלחם, תופסים זה לזה בכתפיים, מסתובבים סביב הזירה, סביב אותה הנקודה, כל אחד מפיל ונופל, חובט ונחבט, שולח אגרוף ארוך מסביב עד שמגיע לרקת היריב, אך מיד לאחר מכן נופל בעצמו שכן התגובה לא מאחרת לבוא, אותה התגובה שבמצב אחר ובזמן אחר היינו יכולים לכנות בשמות אחרות, אך המילים פוגעות כמו אגרופים מהירים, תכופים, משניה לשניה, מרגע לרגע. והם ממשיכים לדבר, להתווכח, לריב, הדירה הקטנה של שני חדרים במושבה הגרמנית הפכה לזירת קרב שמשנה תדיר את מיקומה, חדר השינה, מטבח, פינת העבודה, בכל מקום ניתן היה למצוא רסיסים של מילים ונתזים של סגפנות רגשית, צלקות של בדידות משוועת וגלדים של עצבות בוכייה, והנה הוא משולהב, מתפקע מבפנים, מאבד את עשתונותיו ואת תבונתו שכה חשובה לו, והיא עצמה אינה משתכנעת מדבריו, בטוחה בצדקתה, מושיבה לו במילים ריקות שאולי רק בעתיד תדע את משמעותן, או ליתר דיוק, את חוסר משמעותן, יורה אליו חזרה משפטים חדשים, והיריבים ממשיכים בשלהם, מתגוששים, נאבקים, ונדמה כאילו הזמן מפסיק מללכת, נעמד במקומו וכאילו אומר, ראו נא את שני אלו, נאבקים בחירוף נפש, מתגוננים ומתקיפים, לא מבינים כי הקרב יסתיים בתוצאה שלא נודע טיבה, לא נודע אם טובה היא או רעה, אם מזיקה היא או מועילה, אלא שרק כארבע שעות וחצי לאחר מכן נשכב האחד על המיטה בגוף דואב ולב כואב, והשני נמלט ממקומו ונס על נפשו, מודע לשברים הקטנים שחלו בתוכו, לפגעי המילים הישירות, לנזקי הרוח החורקת, ואלמלא היינו יודעים מה שאנו יודעים לאחר מכן אולי היינו שוקלים אחרת את תחילת הקרב, בחישוב גס של עלות מול תועלת, למרות שכל קרב טוב הוא ומועיל הוא, ובעקבותיו כל אחד מהכושים יודע את נקודותיו החלשות, האחד מרגיש את צלעותיו השבריריות והשני את לחייו הסמוקות והתפוחות, והשאלה שנובעת מכך היא האם יועילו הכושים ברוב הדרם להפסיק את הלחימה ולדאוג זה לכאביו של זה, או שמא יחבשו עצמם ויגשו לקרב בשנית, בזמן אחר, לאחר שחודשו כוחותיהם והם מוכנים לסיבוב נוסף וארוך באסם של הנרי סת'פן ללא צופים וללא קהל, כשהשופט היחיד שעומד לרגליהם הוא ההיגיון שנטשם בתחילת הערב.

• היא