יש דברים שאפשר להסביר באלף ואחד מילים. לתאר אותם מנקודה כזו, להסביר אותם מנקודה אחרת. אני חושב שמרוב שיש לנו בחירה לגבי האופן שבו אנחנו יכולים לספר את עצמנו אז ככה אנחנו גם יכולים ללכת לאיבוד. זו מין אקסיומה שכזו, ברירת מחדל, ככל שיש לך יותר מילים אז ככה אתה גם יותר מבולבל. אבל אמת צריכה להיות פשוטה וקולעת, מנוסחת במילים ספורות, במשפט קצר. כי אמת שחורגת מהפשטות היא כבר לא אמת. היא סתם המצאה. סתם רעיון שהיינו רוצים להחשיב כאמיתי. סתם גחמה שהיינו רוצים שתתגשם.

פגשתי היום מישהי שלמדה איתי בחטיבת הבינייים. לא ראיתי אותה לפחות שבע שנים. ישבנו על חוף הים, שתיתי הייניקן, בטן ריקה, הרבה זמן לא אכלתי, בכוס השנייה אמרתי לה, את יודעת, הייתי מאוהב בך בכיתה ח', והיא אמרה, גם אני, אני אפילו זוכרת שדיברנו כל יום בטלפון והייתה איזו פעם שהזמנת אותי ליומולדת של אחותך במסעדה הסינית, ואני כל כך התביישתי ולא ידעתי מה להגיד לך, אז הפסקתי לדבר איתך.

לא זכרתי את זה, לא זכרתי שדיברתי איתה כל יום בטלפון ועל אחת כמה וכמה שהזמנתי אותה ליומולדת של אחותי, אבל כשהיא אמרה שדיברנו כל יום טלפון זה נשמע הגיוני. אני לא זוכר מה הייתי אז, איך הייתי, מה עשיתי ואיך דיברתי, אני רק יודע לומר שאני חושב לא שהייתי אטרקטיבי במיוחד בגיל הזה, אבל כשהיא שאמרה שגם היא הייתה מאוהבת בי, בדיוק כפי שאני הייתי בה, אז מאוד רווח לי. ואני לא זוכר באיזו סיטואציה זו הייתה, אבל מתישהו בשבוע האחרון שאלתי את עצמי האם הייתה מישהי שהייתה מאוהבת בי בסתר בחטיבת הביניים ועניתי לעצמי שסביר להניח שלא. ואז היא אמרה שהיא שמרה את היומן הסגול מאותה התקופה וכתובים שם כל מיני משפטים ואמירות. וזה שימח אותי. זה שימח אותי לדעת שאולי טעיתי לגבי, שאולי יש בי יותר ממה שחשבתי.

לא עשיתי אהבה עם אישה כבר שנה. אז כן, תל אביב מבורכת בנשים, וכן, אומנם בשנה האחרונה שכבתי עם אישה בדירה עם חלונות פתוחים שמשקיפה על כל דיזינגוף, וכן, הייתי עם אישה שרצתה כבר בפגישה הראשונה, וכן, ידעתי אישה אחרי חצי בקבוק ויסקי, אבל בכל אלו היה משהו תפל, כאילו לא היה בכלל. קשה להסביר, זה כמו, איפה אני ואיפה אני, איפה אני רוצה להיות, להרגיש, עד כמה אני רוצה לחוות, עד כמה זה אפשרי לתת משהו שאין, עד כמה אני מוגבל לנוכח המציאות, עד כמה אני חושב שאני מסוגל בעוד שאין לי שום דבר להציע, ועובר זמן עד שאני מכיר בעובדה שבעצם אף פעם לא היה מה לתת.

אבל צריך לנסח את זה במילים אחרות, כי אולי אף פעם לא הייתי צריך להכיר בעובדה שאף פעם לא היה מה לתת, כי אין לי מה לתת, חוץ מנחמה, דאגה, חיבוק ומילה טובה, ליטוף,  געגוע, תשומת לב, ארוחת ערב אחרי שהיא חוזרת מיום ארוך בעבודה, טלפון מפתיע, פתק שרשמתי לה בלילה לפני שהלכתי לישון ושאותו היא רואה דבר ראשון כשהיא פוקחת את העיניים בבוקר, פרחים שקניתי לשבת, צמיד לקרסול ליומולדת, שתי נשיקות על כתף ימין. וכל המילים הללו מצטמצמות לכדי משפט אחד, כל התיאורים הנחמדים הללו, והפעולות שכל כך כיף לעשות, והחיוך שמתקבל מהן, והרצון הבלתי נמנע לפשוט את הזרועות לרווחה ולהשעין את הראש אחורנית ולנשום עד עומק הריאות ולהריח את כל העולם ולעצום את העיניים ולהגיד לעצמי, זה אתה.

כן.

זה אני.

• אינטרוספקטיבה
• היא
• תל-אביב