הוא מדבר על על השפעת המילים.

זה כל פעם תופש אותי מחדש, האופן בו המילים בנויות ומבנות. יש בזה משהו מהפנט, הידיעה שמהות המילה יכולה להשתנות בהינף יד ובמצמוץ מבט. הרי כשמילה נאמרת הלוך ושוב היא נטמעת בגוף האורגני האנושי הזה, היא מתקבעת בו כמו סד לשבר בזרוע שנשאר נוכח למרות התאחות העצם, ובסופו של דבר גם מגביל את התנועה האנושית לנוכח הימצאותו הקבועה, מנוון את תנועת המרפק.
הזרוע נשארת קיימת וכך גם מהותה. כשאנחנו מגלים אותה מחדש אנו נחשפים לאמת שהייתה קיימת תמיד אך רק עכשיו נסובה לדעתנו, מין הפתעה ידועה מראש. היא חדשה לנו ובאופן לא מפתיע, לאחר גילויה, אנו מפרקים את הסד.
אם יש לנו את האומץ.

גם היא משחקת עם המילים. מפרקת את התשתית ובונה אותה מחדש. אולי ככה אפשר לחשוף את האמת שמאחורי המילים, אם כי אני לא באמת יודע, לא באמת מבין איך זה עובד. לא יודע אם זה בכלל מוביל לאנשהו, כל הדה-קונסטרוקציה הזו והפשפוש הבלתי נגמר. לפעמים זה נראה כאילו זה רק מראה את הריקנות שמאחור אבל לא משאיר אפשרות למשהו אחר, הרי בסופו של דבר המילים מרכיבות אותנו, אז אם נפרק אותן מה ישאר מעצמנו?

אולי רק תמונה לא ברורה של אינסוף ממשי.

• אינטרוספקטיבה
• היא
• לאקאן
• מילים