היא אמרה לה, הכול בסדר, את יודעת, עכשיו אי אפשר לצפות להרבה, אבל כנראה שזה מה שצריך להיות. הן ישבו בבית קפה, משקיפות על הצומת, הרמזור עוצר את המכוניות בתנועתן הטבעית בדיזינגוף ונותן אור ירוק לאלו שבאו מנורדאו ושנוסעות לכיוון הים, אם כי הים היה כבר קר למגע בעונה זו של השנה, והרוח שמרחפת על פניו ושגורמת לגלים מלאי הקצף הלבן כבר הספיקה להשיל את רוב העלים של עצי השדרה. היא עצמה ישבה עם הפנים לכביש, מתבוננת בזרימת האנשים ההולכים כשערה מתנפנף קלות על מצחה וכפות ידיה מחבקות את ספל הקפה. החברה שאלה, ומה, אחרת זה לא מסתדר? והיא שתקה ולקחה לגימה מהקפה. זה לא שאחרת זה לא מסתדר, לפתע אמרה, זה פשוט שכאילו לא יכול אחרת, שאם היה אחרת אז זה לא היה זה. החברה הציתה סיגריה, רוצה, היא שאלה, אבל היא סובבה את ראש מצד לצד כאומרת לא. אני לא מבינה אותך, מה זאת אומרת, שאם היה אחרת אז זה לא היה זה, זה משפט סתום, אי אפשר להבין ממנו הרבה, החברה ירתה.

היא הפנתה את מבטה מהרחוב והסתכלה על חברתה. זה אומר מה שזה אומר, היא ענתה בלחישה, זה אומר שאולי אני לא יכול לבקש ממנו אחרת, שאולי אני צריכה לקבל אותו כפי שהוא וזה הכול, שאני צריכה לקבל אותו גם אחרי שהוא מחבק אחרי שלא ראה אותי יומיים וגם בבוקר כשהעיניים שלו לא איתי, גם כשהוא מכין לי ארוחת ערב טובה כשיודע שלא הספקתי לאכול צהריים וגם כשהוא שותק כשאני שואלת אותו שאלות. אז אולי ככה זה צריך להיות, אולי אני צריכה לאפשר לו את מרווח השתיקה הזה שדרכו הוא יכול להעלם מדי פעם, את יודעת, לאכול את זה גם אם זה מפחיד אותי ומאיים עלי, ולבלוע את זה כי זה מה יש. לא בוחרים את מי לאהוב. החברה שתקה. היא עצמה הסתכלה שוב על הרחוב, על העצים המרשרשים ועל העננים שרק קודם לכן היו מעל לים. החברה שאלה, ומה את חושבת שיהיה?

אני לא יודעת מה יהיה. זה מצחיק, כי אני לא לגמרי בטוחה שאני יודעת מה קורה עכשיו. מצד אחד הוא נוכח והוא כאן ואני יכולה להרגיש אותו חזק חזק בכל דבר שאני עושה, אבל מצד שני זה נראה שכל מגע אצבעות ורפרוף שפתיים גורמים לי להבין שככל שאני מרגישה אותו יותר כך אני מבינה אותו פחות. איך אני מסבירה את ההרגשה הזאת בלילה, כשהוא מלטף אותי עם כפות הידיים שלו ושוכב איתי וחוזר על השם שלי ללא הרף כשהוא גוהר מעלי ואחר כך נרדם איתי, אבל בבוקר אני מוצאת אותו בצד השני המיטה, ישן בתנוחת עובר, מכווץ כולו ורק מלראות אותו ככה אני יודעת שהוא לא באמת פה. שהוא לא באמת היה פה. שהוא אף פעם לא היה באמת פה. את יודעת, פעם חשבתי שהוא משקר בנוגע למשהו, לא משהו מורכב מדי, חבר שלו רצה לנסוע איתו לים המלח, אני שאלתי אם גם אני יכולה להצטרף והוא אמר שהוא ישאל. הוא שאל, והחבר אמר שלא, לא רוצה, בוא נעשה טיול גברים, רק אנחנו וכמה בקבוקי בירה, שום דבר מעבר, לא רוצה נשים, מהן כבר יש לי מספיק. הוא אמר לי שהחבר לא בעניין, שהוא רוצה לנסוע רק איתו, את יודעת, זה עניין של בנים, בדיוק במילים האלו הוא התבטא. אחרי מספר ימים החבר בא לראות את המשחק של מכבי, בסוף, אחרי שהם היו קצת שתויים, הם דיברו על ים המלח, החבר אמר, שמע, זה צריך להיות ממש טוב, ואז התפרצתי ושאלתי האם אני גם יכולה לבוא. היה שקט של שנייה אבל אז החבר התעשת ואמר, כן, אין בעיה, למה לא.

החבר הלך בסופו של דבר ואני אמרתי לו, אם אתה רוצה ללכת ולהיות עם חברים שלך אז אתה לא צריך לשקר, פשוט תגיד שאתה רוצה ללכת ותלך. הוא כעס עלי, אני לא משקר, אין פה עניין של שקר, איך את בכלל אומרת כזה דבר, את שואלת אותו כזו שאלה ומה את מצפה, שהוא יגיד לך לא, לא רוצה שתבואי? הוא הסתכל עלי ואני המשכתי להסתכל בתמונות הנעות שבטלוויזיה. אפשר היה להרגיש את השתיקה הקפואה הזו, את יודעת למה אני מתכוונת, השקט הצורם הזה שמרגיש כל כך רע, אופף מכל כיוון ובולע את הכל כמו ענן גשם אפור, לא נותן אוויר לנשימה. הוא הלך למיטה אחר כך, אני זוכרת, אני הצטרפתי אליו לאחר כמה דקות, התנור דלק, הוא פתח אותו לפני שנכנס למיטה, יודע שאני אוהבת להתחפר בשמיכה בחום המלאכותי המהביל הזה. הוא שכב כשפניו לעבר החלון, גבו מופנה אלי, אבל אני ידעתי שהוא ער, יכולתי להרגיש את העיניים שלו מסתכלות בעננים שמעבר לחלון, בירח שקורן דרכם, מאיר חלושות מבעד לוילונות הלבנים, נותן לצללי הברושים להתפרע פרא על הקירות.

הוא נרדם בסופו של דבר. גם אני. תמיד אמר שהוא לא אוהב ללכת לישון כשאנחנו רבים, שזה מעלה בו זיכרונות לא נעימים, ולכן הוא אף פעם לא נתן לנו ללכת לישון ככה. גם בפעם ההיא, את זוכרת? הערב ההוא שרבנו האחד עם השניה, ובסוף כבר לא היה לי כוח לכלום והראש כאב והלכתי לישון אצלך, גם אז, הוא התקשר בשלוש בלילה ואמר שהוא לא מוכן ללכת לישון עם כל הכעס והרוגז הזה באוויר. הוא שלח לי מונית ואני באתי. עכשיו זה היה שונה, הוא פשוט שתק עד שנרדם. בבוקר, כשפקחתי את עיני הוא כבר הלך לעבודה, היה צריך לצאת מוקדם, הארון היה פתוח והחולצה המכופתרת שהוא כל כך אוהב הייתה חסרה, הקולב שעליו היא הייתה תלויה היה תלוי ערום.

אני קמתי לבוקר חדש וחיוור.

• היא