היתה לי רשימה אבל איבדתי אותה
פתאום רציתי לכתוב אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל. הייתי פעם אחר, אני זוכר, הייתי יכול להתיישב והמילים היו נשטפות ממני. זה הורג אותי שזה כבר לא ככה, שאני פשוט לא מסוגל. לא מסוגל למצוא את המילים.
פתאום רציתי לכתוב אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל. הייתי פעם אחר, אני זוכר, הייתי יכול להתיישב והמילים היו נשטפות ממני. זה הורג אותי שזה כבר לא ככה, שאני פשוט לא מסוגל. לא מסוגל למצוא את המילים.
אי אפשר לדבר על לאקאן מבלי להזכיר את פרדינן דה-סוסיר (Ferdinand de-Saussure). דה-סוסיר היה בלשן שוויצרי שפעל בפריז וטען כי מילים מסמלות רעיונות ולא מושגים קונקרטיים. לדידו, המילים הן למעשה "סימנים לשוניים" לרעיונות שונים ולאובייקטים שונים, וה"סימן" מורכב משני חלקים שיוצרים אותו –ה"מסמן" (Signifier) שהוא צליל כלשהו או הדמיה, וה"מסומן" (Signified) שהוא התפישה לגבי האובייקט. כך שהמילה "שולחן" הינה גם צליל המילה עצמה וגם המשמעות שהאדם נותן לה ברגע שהוא שומע אותה. נקודת הפתיחה של לאקאן היא אימוץ הסימן של סוסייר. לאקאן בוחן את הסימן ביחס לשאר הסימנים, ומראה כי…
זקנה. בסוף לא נשאר מאיתנו הרבה. זה לא חדש, אבל בכל פעם שאני מכיר בעובדה הזו אני מקבל צמרמורת. אין הרבה אופציות, זה נגמר ביום שישי על שולחן העץ במטבח, מפה מפוליאסטר, ספל תה ללא סוכר, גבינה לבנה ויד מגוידת שמזיקה בכדור. פה זה נגמר. ים. אתמול הלכתי לים. גם היום הלכתי לים. יש משהו מרוקן בישות הכחולה שחובקת אותי מכל מצד. אני יכול להרגיש את ברכת השלום שהיא שולחת לי, את ליטופיה על שערי, את קצפההלבן שאופף אותי. כשאני יוצא ממנו אני מתיישב על החול, מרגיש את גרגיריו, מסתכל…
לאקאן מדבר הרבה על האיווי. הוא אומר שהאיווי הוא הרצון הזה שתמיד מקרקר בנו מבפנים ושאף פעם לא ניתן לסיפוק. זהו לא הרצון הביולוגי, זה הרבה מעבר לזה, הוא מעבר לנחמה הבסיסית של הבשר והוא נמצא באיזשהו של תחום של הלא מוגדר. של התת-מודע. האיווי הוא הרצון הלא נגמר של התת-מודע. זה מנחם. זה מנחם כי זה גורם לתחושה של השלמה עצמית, שהרצון הזה ככה או ככה אף פעם לא יעלם ולא משנה מה אעשה אז באותה מידה כבר אפשר להפסיק. אבל כמו כל דבר, לאחר שהובנה הנקודה הזו, השאלה…
הוא מדבר על על השפעת המילים. זה כל פעם תופש אותי מחדש, האופן בו המילים בנויות ומבנות. יש בזה משהו מהפנט, הידיעה שמהות המילה יכולה להשתנות בהינף יד ובמצמוץ מבט. הרי כשמילה נאמרת הלוך ושוב היא נטמעת בגוף האורגני האנושי הזה, היא מתקבעת בו כמו סד לשבר בזרוע שנשאר נוכח למרות התאחות העצם, ובסופו של דבר גם מגביל את התנועה האנושית לנוכח הימצאותו הקבועה, מנוון את תנועת המרפק. הזרוע נשארת קיימת וכך גם מהותה. כשאנחנו מגלים אותה מחדש אנו נחשפים לאמת שהייתה קיימת תמיד אך רק עכשיו נסובה לדעתנו, מין…
the car's on fire and there's no driver at the wheel and the sewers are all muddied with a thousand lonely suicides and a dark wind blows the government is corrupt and we're on so many drugs with the radio on and the curtains drawn we're trapped in the belly of this horrible machine and the machine is bleeding to death the sun has fallen down and the billboards are all leering and the flags are all dead at the top of their poles it went like this: the buildings…
עין עצלה. זה ברור לי שיש דברים שאני לא מסוגל לעשות. הבעיה מתחילה כשאני לא עושה את הדברים שאותם אני יכול לעשות. הפעולות הללו חומקות ממני, כאילו לא נכנסות למרחב הראייה שלי, לזוית העין. זה שאני לא רואה לא אומר שאני לא מרגיש, הן עדיין מסביבי, אני יכול לחוש אותן כמו את קרני השמש המלטפות. הרמייה העצמית הזו לא מובילה לאף מקום חוץ מלחוסר סיפוק משווע, בהייה במרקע הטלוויזיה בשעות הערב ובספר שאת דפיו אני נמנע מלקרוא. אני בוחר שלא לעשות את הדברים שאני צריך לעשות כשם שאני בוחר לעשות…
אני ממשיך את הדיון שהתחיל בפוסט הזה. פרק ג' – על מצב המלחמה לוק אומר שאומנם צריך לשמור על החיים באשר הם, אבל לפעמים אי אפשר לשמור על כל העולם ולכן צריך להעדיף ולשמור את חיי החף מפשע. אדם אחד רשאי להרוג אדם אחר המסכן אותו משום שאיש שכזה לא נשמע לתבונה המשותפת לכולם ואין לו חוק אחר למעט חוק האלימות והכוח. מבחינה זו הרי שהשכל האנושי הוא זה שמורה את האדם לראות את האדם האחר כאויב המנסה לגזול ממנו את חירותו. אור לכך, זהו מעשה חוקי להרוג גנב. הגנב…
הבית החדש הזה לא היה יכול לבוא לעולם ללא עזרתם של שני חברים יקרים, שרון ורון. תודה רבה לכם.
הבורגנות היא אספנות אני אוסף חפצים כדי להרגיש בעל ערך ספרים אלבומים חולצות מכופתרות אני צורך אותם בשקיקה. כל אחד הוא בורגני קטן כל אחד משווע לאוסף לכל אחד יש אוסף גם אם הוא לא מודע. גם הזיכרונות משולים לאוסף ולפיכך הזיכרון הוא מוזיאון הבורגנות. לפעמים אני חושב ש נוח לי לדבר על הבורגנות כמכנה כללי ככה אני לא ייחודי אלא משתייך לאוסף ומכאן נובעת הנחמה.