מה לעשות כשאשתך מבקשת ממך לעשות משימות בית
אני צריך ספה טובה עם שלושה מושבים? אולי למישהו יש רעיון? טוב, נמצאה ספה.
אני צריך ספה טובה עם שלושה מושבים? אולי למישהו יש רעיון? טוב, נמצאה ספה.
על מה אנחנו חושבים כשאנחנו שוכבים אני חושב על אפריקה על העפיפון שהטסתי עם מואיז בבוסתן שמאחורי הבית איך ניסינו לגרום לו שירחף בשמיים והוא סירב לגחמותינו התרסק על הדשא ועל הערוגה ופעם אחת אפילו על העץ של השכנים אני חושב על איך חילצנו את העפיפון שיחקנו כמו שוטרים וגנבים אצבעות ידינו שלובות והאצבעות המורות דבוקות אחת לשנייה כמו אקדח אמרתי למואיז זוז אני מחפה עליך הוא צחק בשיער צהוב וטיפס על העץ. על מה אנחנו חושבים כשאנחנו שוכבים אני חושב על אפריקה על השמיים הכחולים ועננים שנראים כמו חתיכות…
ביום חמישי היתה ישיבת צוות בעבודה. פיליפ, מנהל היחידה והאדם שאלמלא הוא הבלוג הזה קרוב לוודאי שלא היה קיים, שאל כל אחד מה הוא מאחל לשנה החדשה. אני אמרתי שהייתי רוצה שהשנה החדשה תמשיך בעקבות השנה שנגמרה. זה הכל. זה באמת ככה, השנה האחרונה היתה טובה מאוד, למדתי ועבדתי וקראתי והקשבתי למוזיקה טובה וצילמתי ובישלתי ובכלל, היה כיף. הלכתי לשתות בירה עם חבר לא מזמן, הוא אמר שאני נהנתן, הדוניסט, ואני אמרתי לו שאני פשוט משתדל לקחת את החיים בפרופורציה, לומר תודה על מה שיש. אני חושב שבסופו של דבר…
יש משהו בסופרנוס שאני לא יודע להסביר, אבל יש שם איזשהו משהו שנוגע בי כל פעם מחדש. לצפות בסופרנוס תמיד מזכיר לי שיעורי ספרות, לימדו אותנו ש"י עגנון ושירים של ביאליק, למה התכוון זה ומה רצה להביע השני, ואז, בלי יוצא מהכלל, כולם שואלים את המורה את אותה השאלה – איך את יודעת שדווקא לזה הוא התכוון? אז כשאני צופה בסופרנוס אני לא יודע למה באמת התכוונו, אבל כן אני יודע לומר מה אני מרגיש, וכנראה שכל עוד זה הגיוני בשבילי אז זה בסדר גמור, ככה זה צריך להיות. גם…
אם יש משהו ששמתי לב אליו בזמן האחרון זה שלמרות כל השפע שהאינטרנט מציע אין בו מילון עברי-עברי ראוי. זה די מצחיק למען האמת, יש את מורפיקס, את המתרגם של גוגל, אין בעיות למצוא מילון גרמני-אנגלי, אבל עברי-עברי? גורנישט. הפיתרון היחידי שעולה לי כרגע בראש הוא בבילון, אבל זה ממש לא זה. זה די חסר למען האמת, העובדה שאין מקום לפנות אליו אם אני רוצה לדעת את המשמעות המדויקת של המילה, את המקור שלה, את הביטויים שקשורים אליה. זה מפריע לי בעיקר כשאני כותב כי לפעמים אני צריך את הפורמאליות…
ביטויים שאני אוהב: בפנים צרובי חמה והוא פשט את זרועותיו לרווחה בטן עגלגלה היא שלחה אצבעות ארוכות זמן משופשף בכוונה לא חתמתי אותם בנקודה כי הם לא משפטים אלא רעיונות ורעיונות אף פעם לא מוגבלים והם תמיד זורמים ותמיד מתנגנים ותמיד מתמשכים ואין להם קצה והם לא מכירים את המעצור הלשוני והם תמיד מבטאים כל כך הרבה מעבר להברות הספורות שמכילות אותם והם נמתחים כמו מסטיק ורוד ואני מרגיש אותם כל כך חזק ואת התחושה שהם נותנים לי כמו כניעה לא מוסברת להלך רוח כמו הוויה שבה אני מקבל את…
ואם הוא היה משתין לך על הראש, הקוף הזה שקשור בשרשרת ויד של תאילנדי מושכת אותו, גם אז היית מחייכת ככה, הוא שאל וסגר את אלבום התמונות כמו טורק את הדלת מאחוריו. היא אמרה, מה זה קשור עכשיו, בסך הכל קוף, מה אתה מתרגש, ופתחה את האלבום שוב. בוא, תראה את התמונה של הים, אבל הוא כבר התרחק מהספה, פתח את החלון, הסיט את הוילון והדליק לעצמו סיגריה. איזו רוח יש פה בערב, זה לא יאמן, והוא שלח יד והזיז את דלתות הזכוכית עד לסופן, מחרך צר שנועד לנשיפת העשן…
אני לא יכול שלא למדוד את עצמי ביחס למה שהייתי פעם. באופן מפתיע, אני גם לא זוכר מעצמי הרבה, לא יודע להגיד איך הייתי ומה עשיתי. במקום זה יש לי בראש תמונות קטנות של קיום, אני זוכר את עצמי נוכח במצב מסוים, מצלם את עצמי, לא את האירוע כולו, רק תמונה קפואה, אני עם ידיים מושטות או עם אצבעות עסוקות בסיגריה והיא עומדת לבושה בחולצה לבנה שהייתה פעם שלי או שוכבת במיטה ומכוסה בשמיכת קיץ דקה. אבל התמונה הקפואה הזו טומנת בחובה הרבה מאוד, אני יכול להרגיש עכשיו את מה…
יש דברים שאפשר להסביר באלף ואחד מילים. לתאר אותם מנקודה כזו, להסביר אותם מנקודה אחרת. אני חושב שמרוב שיש לנו בחירה לגבי האופן שבו אנחנו יכולים לספר את עצמנו אז ככה אנחנו גם יכולים ללכת לאיבוד. זו מין אקסיומה שכזו, ברירת מחדל, ככל שיש לך יותר מילים אז ככה אתה גם יותר מבולבל. אבל אמת צריכה להיות פשוטה וקולעת, מנוסחת במילים ספורות, במשפט קצר. כי אמת שחורגת מהפשטות היא כבר לא אמת. היא סתם המצאה. סתם רעיון שהיינו רוצים להחשיב כאמיתי. סתם גחמה שהיינו רוצים שתתגשם. פגשתי היום מישהי שלמדה…