והוא פשט את זרועותיו לרווחה

הוא אמר לה, את רוצה יותר מכפי שאני יכול לתת, אני לא מספיק להגיב אליך מספיק מהר. זה היה יום ארוך שנמשך לערב קר, הוא חזר מהעבודה ונשפך על המיטה, על המצעים שהיא סידרה בבוקר. היה צליל קרקוש מפתחות בדלת שנפתחה ומיד לאחר מכן היא נכנסה הביתה, הניחה את התיק בכניסה והתיישבה על המיטה. היה שקט של מספר רגעים, כאילו כל אחד מודע ויודע למה שיבוא עכשיו, העין האחת מצפה לבאות שיבואו כמתעייפת מלחכות ומלהמתין והעין השנייה חוששת מן התוצאות שעלולות לבוא, מן המסקנות שעלולות לנבוט מתחת לפני השטח. הוא…

אמרתי לה, ורוניקה, מה אנחנו עושים פה בין ארבעת הקירות האלו, זה לא המקום שלנו, זה לא המקום שלנו להיות פה. דחפתי את הכסא אחורנית והתרוממתי, הסתכלתי מבעד לחלון – שמים אפורים, עצים ירוקים של פארק הסמוך, הבניינים הגבוהים של תל אביב. היא הסיבה את מבטה ממסך המחשב והסתכלה עלי, הסתובבתי ואמרתי, ורוניקה, איך זה שאנחנו פה, זה לא טוב, לא טוב להגביל עצמו ככה. היא קמה מהכסא והסתכלה החוצה, מהנהנת עם הראש, כן, אני באמת רוצה ללכת ולטייל, נפאל או הודו, משהו במזרח ושיהיה עם הרבה אוויר ככה שיהיה…

כשאהיה גדול יהיה לי חדר עבודה. שטח גדול מקיר לקיר, מדפים עמוסים בספרים לעייפה שיגנו עליהם מאבק דלתות דקות של זכוכית, שולחן חום גדול עם כסא מעץ ששעון על ארבע רגליים מפותלות, על הקירות יהיו שלושה ציורים יפים, אחד מהם יהיה בצבע כחול במסגרת אפורה שיזכיר לי את הים. בפינה תהיה כורסא כבדה ולידה שולחן קטן מעץ שעליו ערמה קטנה של שלושה ספרים. כשאשב על הכורסא היא תדפוק על הדלת, שלוש נקישות קלות, כאלו שכמעט אפשר לפספס, אני אומר, כן, פתוח, והיא תכנס ותשאל מה אני קורא. אני אספר לה…

השבוע לא מצאתי את עצמי. אפשר לומר, לרגע הלכתי לאיבוד, אבל זה היה קצת יותר מרגע. שבוע. ירושלים. ביום שבת שעבר נסעתי לירושלים לראות חברים, על הדרך עצרתי בבית שבו גרתי שנה וחצי. שנה עם אישה, חצי שנה לבד. התיישבתי על הספסל והסתכלתי על התריסים המוגפים. קמתי לאחר מספר רגעים, נכנסתי מבעד לשער, על תיבת הדואר שלנו היה רשום שם אחר. עליתי על המדרגות שמובילות לכניסה. חלון הסלון וחלון המטבח פונים לשביל הגישה, גם התריסים הללו היו מוגפים כמעט עד לסוף, התכופפתי וניסיתי להציץ פנימה, אבל הוילונות הסתירו. נכנסתי לחדר…