ירושלים
השבוע לא מצאתי את עצמי. אפשר לומר, לרגע הלכתי לאיבוד, אבל זה היה קצת יותר מרגע.
שבוע.
ירושלים.
ביום שבת שעבר נסעתי לירושלים לראות חברים, על הדרך עצרתי בבית שבו גרתי שנה וחצי.
שנה עם אישה, חצי שנה לבד.
התיישבתי על הספסל והסתכלתי על התריסים המוגפים. קמתי לאחר מספר רגעים, נכנסתי מבעד לשער, על תיבת הדואר שלנו היה רשום שם אחר. עליתי על המדרגות שמובילות לכניסה. חלון הסלון וחלון המטבח פונים לשביל הגישה, גם התריסים הללו היו מוגפים כמעט עד לסוף, התכופפתי וניסיתי להציץ פנימה, אבל הוילונות הסתירו. נכנסתי לחדר המדרגות ועל הדלת הופיעו שמות שלא הכרתי. הבנתי שזה לא זה, שכנראה שכל מה שידעתי פעם כבר לא רלוונטי לעכשיו, שכל האירועים, המחשבות, התחושות, כולם שייכים לתקופה אחרת שאליה כבר אין לי נגיעה. שמה שהיה – היה, ועם זה כבר אין מה לעשות הרבה.
רטרוספקטיבה.
זה חבל שרק במבט לאחור אנחנו יודעים להגדיר אם היה טוב או רע. במהלך ההוויה אנחנו כל כך נסערים, חווים את הרגע כאילו הוא חלק מבשרנו, מתלהטים עם היוצרות ומתקררים מהרוח הירושלמית. רק עכשיו אני יודע להסתכל על הדברים אחרת, יכול להרגיש את כל מה שלא יכולתי להרגיש אז. את המתח, את התסכול, את הפחד, את האהבה – את כל אלו אני יכול להרגיש רק בדיעבד, רק לאחר שעיכלתי את התגלגלות האירועים.
אלטרנטיבות.
לא יכול היה להיות אחרת. עם כל ההבנה ששוטפת אותי עכשיו לגבי העבר מתווספת הידיעה שלא יכולתי לנהוג אחרת. שאם הייתי נוהג אחרת לא הייתי אני. אבל משום שעכשיו אני יכול להסתכל אחורנית ולראות את המסגרת בה פעלתי – אז עכשיו אני משתאה. כי אז לא פעלתי מתוך ברירה, לא היו לי אופציות שמתוכן הייתי יכול לבחור את הטובה ביותר או את הפחות רעה. פעלתי כי לא הייתה ברירה. פעלתי כי לא ראיתי שום דבר אחר מעבר לאיך שהייתי רוצה לראות את עצמי.
נחמה.
הנחמה שלא יכול היה להיות אחרת לא מספקת אותי, היא רק גורמת לי להבין שאין טעם להילחם בדברים. עדיף לקבל אותם כמו שהם, להביט בהם נוכחה ולהאמין בעצמי.
אמונה.
עכשיו אני לא כל כך מרגיש אותה.
אז היום אין נחמה
כי אין אמונה
ויש אלטרנטיבות?
התגובה הקודמת ממני
יעל
אמרת משהו חכם פה, וגם בוגר למדי:
"אם הייתי נוהג אחרת לא הייתי אני. אבל משום שעכשיו אני יכול להסתכל אחורנית ולראות את המסגרת בה פעלתי – אז עכשיו אני משתאה. כי אז לא פעלתי מתוך ברירה, לא היו לי אופציות שמתוכן הייתי יכול לבחור את הטובה ביותר או את הפחות רעה. פעלתי כי לא הייתה ברירה. פעלתי כי לא ראיתי שום דבר אחר מעבר לאיך שהייתי רוצה לראות את עצמי".
אני יודעת שלא כל אחד חושב ככה, ויש כאלה שאפילו מתקוממים על ראייה כזאת אבל היא מאוד תואמת את שלי.
כן
יעל, נראה לי שעכשיו אין אמונה כי זה לא באמת משנה. ככה ככה אין לי ברירות אלא רק להתנהג כפי שהייתי רוצה לראות את עצמי. אין פה אופציות, ולכן הופכת להיות שולית.
אמא של שחר – למה מתקוממים? על מה יש להתקומם?
אני חושבת שמה שחשוב בסופו של דבר זה להסתכל קדימה ולא להתרפק על העבר כי מה שהיה היה, וזה כבר לא משנה. אני כן חושבת שתמיד יש ברירה לבחור אבל רק ככה אנחנו יכולים לעצב את הגורל שלנו ולא הגורל אותנו.הבחירה הזאת והניסיון הנובע ממנה היא זאת שמביאה אותנו להיות מי שאנחנו.
התרפקות.
הבחירות בהווה מבוססות על העבר.
כן, בטח, כן בהתפרקות יש משהו בטוח, אנחנו יודעים שהוא היה ואנחנו יודעים שהרגשנו, זאת בניגוד להווה שלגביו אנחנו הססנים.
גורל.
לא אוהב לדבר על גורל.
לא חושב על זה בכלל, על מי מעצב את מי, אני אותו או הוא אותי. מבחינתי הדבר היחיד שקיים זה אני וההתרפקות שלי על העבר. יותר מזה אני לא צריך.