מה עושים עם כל החפצים של הבן-אדם, אחרי שהוא מת? מה עושים עם הספרים שלו, אלו שעומדים כמו חיילים על מדפי העץ בחדר העבודה, ממתינים לאצבע המורה שתשלוף אותם ממקומם ולעין החומה שתקרא את מילותיהם. מה עושים עם יומן הפגישות שנותר פתוח על השולחן, השני והשלישי לחודש עמוסי פגישות והתנשמויות, הרביעי לחודש וכל שאחריו מתאדים לכדי עמודות לבנות, ריקות ויתומות.
סיימתי לקרוא היום את ‘הדרך’ של קורמאק מקארתי. הוא ספר טוב, אין מה להגיד. כתוב טוב. גרם לי להרגיש מאוד לא נוח במהלך הקריאה והסוף בכלל השאיר אותי פעור פה. מקארתי עשה עבודה טובה מאוד בספר הזה, אין פה אפס. מה שכן, אני לא יודע להגיד עד כמה התרגום טוב או רע, היו שם כמה גליצ’ים והתחכמויות שהפריעו לי, אבל מאוד יכול שזה מקארתי, שככה בעצם הוא כותב ואלו הביטויים שלו וצורת החשיבה שלו, אז את הנקודה הזו אני משאיר פתוחה. חוץ מזה, ספר מעולה.
יובל מוסיף גזע נוסף למדורה הבוערת בחבית מפויחת שנחתכה לרוחבה. חושך, הלילה ירד, מסביבנו שקט. נגה, אריק ורותי נכנסו לאוהלים, בעפעפיים כבדים הם נרדמו תוך שניות. אני מושיט יד לבקבוק, לגימה מהפיה, כבד בחלל הפה, צורב קצת בגרון, חם בבטן. אני מציע לו את הבקבוק והוא לוקח אותו לעצמו. בול העץ נדלק. יובל אומר, קצת חבל עליו, התאמצנו כל כך להביא אותו, אתה תפסת אותו בצד אחד, אני מצידו השני, אבל הוא כל הזמן משך למטה, כאילו שידע מה יהיה סופו והתנגד לכך כל עוד יכול היה, ניסה להטביע אותנו…
וכל הדרכים מגיעות לאותן המקומות, ולכל המקומות אפשר להגיע דרך אלף הגשרים של הירקון – הגשר הכפול של אבן גבירול, האחד עמוס למכוניות שאצות על הכביש ומסתערות לדרומה של העיר, והשני צר ועצי, מזכיר לי כל פעם את גשר אריק על הירדן, ומיד אחריו הגשר הרחב של נמיר, זה שבלילה, מתחתיו, אורות כתומים מנצנצים ומשתקפים במים העומדים של הירקון, והגשר הצר הבא, צנום ורזה, מיועד רק להולכי רגל, פנסים כחולים טבועים בצדדיו, וזה הרחוק יותר, שמוביל לתל ציפור, מתפתל מצד לצד כמו נחש מעץ, ואחריו עוד גשרים שאני לא מכיר…
בחנויות כבר לא מוכרים גראס, רק חשיש. פעם, כשהיינו ילדים, היה רק גראס. היינו יושבים בחדר, על המיטה, על הרצפה. על הכורסא שבפינה תמיד היה תור לא-מודע אבל יחד עם זאת ברור מאליו – יאיר הלך לשירותים ויניב היה תופס לו המקום, יניב הולך לשכב על המיטה ודני היה משתרע עליה. אני תמיד ישבתי על הרצפה, בפינה, נהנה להסתכל עליהם. פעם אפילו מישהי צילמה אותנו. התמונה הזו נמצאת אצלי איפשהו במגירות. יחד עם שאר התמונות. מעלות אבק. כשהקיץ היה מגיע היינו עולים לגג. יאיר השיג לי מזרון עם קפיצים, אני…
אנחנו מתרוממים ברגע שהצפירה התחילה, שרירי השוקיים נמתחים לשתי דקות, כממלאים את התפקיד לשמו נוצרו, כאילו היו מוכנים לה מאז ומתמיד. תמר ובת-שבע נעמדות מול צג המחשב, אני זז קצת ונעמד מול החלון. סניקרס שחורות, מכנס שלושת רבעי, תחתונים מכותנה סרוקה, חולצה כחולה מכופתרת, צמידים על יד ימין וקרסול ימין, פירסינג באוזן וחמישה קעקועים, ופתאום הצפירה נשמעת בתלת מימד – הצפירה החזקה והרמה של יד-אליהו, הצפירה החלודה והבוכיה של בית הספר הסמוך, והצפירה העדינה והחלושה שיוצאת מתוך הרמקולים של המחשב, מתוך הרדיו שתמר התחברה אליו באינטרנט במיוחד בשביל זה, שלא…
זה היה יום מאוד מוצלח שהתחיל כבר אתמול בערב. הלכתי ליובל ודיברתי קצת עם נגה על התזה, ואחר כך באו שני הליצנים, ואכלנו יפה ושתינו יפה ועשינו איזה ג’וינט כזה נחמד לקינוח, וקראנו קוהלת בקול רם ובכלל, היה מאוד כיף. והיום בבוקר התחלתי לכתוב את ההצעה לתזה, וזה יוצא יפה מאוד ומעניין מאוד ובכלל, כיף לקרוא את כל המאמרים האלו. אוכל שהכנתי יצא מוצלח מאוד, ואחר כך רכבתי עם נינג’ה עד לקרית עתידים והתאמנו במכשירים בספורטק, ועוד מעט יש שידור של יובה-אינטר בחמש פלוס ובמקביל ישדרו ביורוספורט את אליפות העולם…
אנגליה. שבוע באנגליה. בלי צלצולים של טלפונים ניידים ברחובות, בחנויות ובתחבורה הציבורית. אפשר ללכת באוקספורד סטריט, בתוך המסה העצומה הזו של האנשים, ובאופן מפתיע, להרגיש את השקט. יומיים לאחר מכן, אני נוסע בקו 9, בדרך לעבודה. איבדתי את נגן ה-MP3 שלי ובלית ברירה אני נכנע לשיחות הניידות שתוקפות אותי מכל הכיוונים – אמרתי לו שאני לא רוצה ככה יותר ולא מוכנה לקבל יחס כזה, מה, מה את אומרת, כן, אני רוצה לקבוע תור לד”ר רוסו, לא, שתיים זה מוקדם מדי, אני עוד בעבודה, אז הוא קם מהמיטה והתלבש, ואני כאילו,…
אבל אני לא מספיק. כל הראש שלי בסמינר שאני צריך להספיק להגיש עד יום ראשון. ואחר כך יש לי שבוע מילואים. עוד מעט אחזור.
בוקר. שישי. קמתי מוקדם כדי לקרוא היידגר בשביל עבודה שאני צריך להגיש. הוא מדבר על כל המציאויות האפשרויות, כל הבחירות האלו שאנחנו יכולים לעשות ושאף פעם לא נעשה בגלל שאנחנו מי שאנחנו. כמו לחזור לאפריקה. כמו להסתפר. כמו לחזור לצפון. כמו להקשיב למוזיקה כל היום ברמקולים גדולים שמשחררים צלילים עדינים. היידגר אומר שהעצמי שלנו נבנה על בסיס ה"הם", כל האנשים האלו מסביבנו שמהם אנחנו שואבים את המחשבות, רעיונות, את כל מה שמעצב אותנו. אנחנו תמיד נמדדים ביחס ל"הם", התרבות שלהם והנורמות שלהם והחפצים שלהם. אני בונה את עצמי על בסיס…
