וכל הדרכים מגיעות לאותן המקומות, ולכל המקומות אפשר להגיע דרך אלף הגשרים של הירקון – הגשר הכפול של אבן גבירול, האחד עמוס למכוניות שאצות על הכביש ומסתערות לדרומה של העיר, והשני צר ועצי, מזכיר לי כל פעם את גשר אריק על הירדן, ומיד אחריו הגשר הרחב של נמיר, זה שבלילה, מתחתיו, אורות כתומים מנצנצים ומשתקפים במים העומדים של הירקון, והגשר הצר הבא, צנום ורזה, מיועד רק להולכי רגל, פנסים כחולים טבועים בצדדיו, וזה הרחוק יותר, שמוביל לתל ציפור, מתפתל מצד לצד כמו נחש מעץ, ואחריו עוד גשרים שאני לא מכיר בשמם אבל תמיד מודע לנוכחותם היצוקה, האימתנית, המבוססת.

ובערב, כשהולכים או רצים או רוכבים על אופניים על גדות הירקון, אפשר לראות את האורות מהבניינים שמסביב, מאירות אותו בנוכחותם החוזרת ונשנה, ערב ערב, יום לאחר יום. ובכל דירה מוארת יש איש שנושם וחי והולך, וגם אם מנורותיה כבויות והוא לא שם, הדירה תמיד נמדדת לפיו, לאור מה שהיא יכולה להיות לו רק היה שם. העדרו או היותו בה נעשית כעובדה לא חשובה ולא הכרחית כי תמיד הוא חלק ממנה, בין ירצה ובין אם לאו. כל חלק בדירה טומן את האיש בחובו, והוא משאיר חלקים מעצמו בכל מקום – בסלון, שכוב על הספה וצופה בטלוויזיה, במטבח, רוכן מעל השיש וקוצץ ירקות לסלט, בשירותים, מתיישב על האסלה ועושה את צרכיו, בחדר השינה, גוהר מעליה ונכנס לתוכה.

ובכל דירה יש איש שקם בבוקר, או ליתר דיוק, כל דירה משוועת לאיש שיקום בה בבוקר. שיעשה בה שימוש. שיצחצח את שיניו בכיורה, שיתלה את תמונותיו על קירותיה ושיפתח את תריסיה בלילה. שיתלה בה את כביסתו וינשק את מזוזותיה. שיתקלח במים הנשפכים מברזיה וישב בה ויקרא את ספריו. שימלא את חללה בחפצים ושיתנה בחדריה אהבים. לכל דירה יש איש שממלא אותה, שעושה אותה למה שהיא, גדולה וריקה או קטנה וחמימה, מכתיב את אופייה עם כורסאות חומות ושולחנות עץ, ממלאה בילדים.

ובכל איש יש דירה. ובכל איש יש דירה בלעדית לו. ובכל איש יש דירה, בשוכבו עם נשים, מביט מעליהן מלמעלה, בפניהן, בסנטרן, באפן, בעיניהן, ולאחר מכן, מוטל בצידי המיטה, ערום, חלקלק מזיעה, בורח אל דירתו, אל כניסותיה הידועות ופינותיה האפרוריות, מוצא בה נחמה.

כי לכל איש יש שם.

בדיוק כפי שלכל דירה יש איש.

• הוויה
• תל-אביב