אנחנו מתרוממים ברגע שהצפירה התחילה, שרירי השוקיים נמתחים לשתי דקות, כממלאים את התפקיד לשמו נוצרו, כאילו היו מוכנים לה מאז ומתמיד. תמר ובת-שבע נעמדות מול צג המחשב, אני זז קצת ונעמד מול החלון. סניקרס שחורות, מכנס שלושת רבעי, תחתונים מכותנה סרוקה, חולצה כחולה מכופתרת, צמידים על יד ימין וקרסול ימין, פירסינג באוזן וחמישה קעקועים, ופתאום הצפירה נשמעת בתלת מימד – הצפירה החזקה והרמה של יד-אליהו, הצפירה החלודה והבוכיה של בית הספר הסמוך, והצפירה העדינה והחלושה שיוצאת מתוך הרמקולים של המחשב, מתוך הרדיו שתמר התחברה אליו באינטרנט במיוחד בשביל זה, שלא תפספס את אותה. את לא תפספסי, אמרתי לה, היא גם ככה תתקוף אותנו מכל הכיוונים, והיא אומרת, בסדר נו, רק ליתר ביטחון, מה אכפת לך, ובלחיצת עכבר אחת היא מגבירה קצת את הווליום.

בחדר הסמוך לי אילנק'ה עומדת עם האצבעות משולבות מאחורי הגב, מביטה בקצות נעליה, מתלבטת איפה היה סבא שלה במלחמה, איפה איבד את העין, אם זה היה בסטלינגרד או בפולין, לא בדיוק יודעת את התשובה, ובחדר הקיצוני, פיליפ עומד בזקיפות, מתוח, בטוח בעצמו, חושב על שלושת ילדיו, איך הם עומדים בבית הספר ובגן מתוחים בדיוק כמוהו, כאילו משמשים דוגמא ומופת לשאר. בחלקים השונים של הקומה גם עומדים, כל אחד במשרדו, וכך גם בקומה שמתחתי, חדר המזכירות, שלוש נשים עומדות דום, אחת בגיל הבלות ועוד שתיים שמתקרבות אליה בצעדי ענק, עומדות, לק אדום בציפורני כף הרגל ושרירי זרוע רופסים, ועוד קומה אחת למטה, במשרד עם מאפרה עליה מונחת סיגריה דולקת, עומדת ויויאן, לא הספיקה לגמור אותה, קצת לפני עשר, חשבה לעצמה, ארבע דקות, אני אסיים סיגריה בארבע דקות, אלו גם ככה נגמרות מהר, רק שלא לקחה בחשבון את הזמן האבוד לטובת חיפוש המצית, והנה, הפתיעה אותה הצפירה באמצע הסיגריה, והיא מניחה אותה על המאפרה ונעמדת, פוכרת באצבעותיה ומשפילה מבט, מביטה בסיגריה נשרפת אט אט, תוהה לעצמה אם מישהו ישים לב אם תגנוב איזו שאכטה, אחת קטנה, לא נחשבת, ובקומת הקרקע, בעודו עומד דום, הסמנכ"ל הבכיר חושב לעצמו, כמה פעמים צריך להגיד לזאתי מלמעלה להפסיק לעשן במשרד, כל הריח מגיע עלי, והוא מסתכל בריחן הזה שתקוע לשקע, מנסה להפיץ ריח אורנים אלפינים ברחבי המשרד אבל כל פעם נכשל מחדש.

מול החלון הפתוח אני רואה את המגדלים של דרום תל אביב. בניין טויוטה ועוד כמה שאני לא יודע את שמם, גר בעיר הזו כמעט שנתיים ועדיין לא יודע לזהות את המצבות הגבוהות האלו שמשקיפות עלינו בערב עם אורות דלוקים מכל הקומות, וגם שם, עכשיו, האנשים עומדים, בדיוק כמו אלו נמצאים בבניינים שפזורים ברחבי העיר, באוטובוסים שעצרו ברחובות את נסיעתם, בחנויות הבגדים שמאכלסות את דיזינגוף, בבתי הקפה שבנורדאו, ליד שולחנות עמוסים בכוסות קפה, לחם דגנים וביצים עלומות, על הדשא באוניברסיטה, בסמוך לדוכני הירקות והפיצוחים והתחתונים בשוק הכרמל, על חוף הים, מתחת למגדל המציל, וברגע שהצפירה נגמרת, ממשיכים בעניינם, כאילו לא עמדו דום מעולם, ואני אומר לתמר, בואי, פיליפ מחכה, יש לנו ישיבה.

• הוויה
• קעקועים