אני יוצא מהים ורואה אותה יושבת מתחת לסככת העץ, נשענת על אחד העמודים, ליד התיק שלי. רק אתה יכול לקרוא המינגווי בחוף הים, והיא מצביעה על הספר ששוכב על הלונגי. אני מתקרב ומנשק אותה והיא הודפת אותי, צוחקת, אתה תרטיב אותי לגמרי, וטיפות ים מטפטפות ממני לתוך החול החם.
הוא ישב כשגבו שעון על המיטה, רגליו פשוטות וארוכות על הרצפה, לוקח שאיפה מהסיגריה, לגימה מהכוס, שתי קוביות קרח משתקשקות בנוזל החום הזה שיורד לו במורד הגרון, שורף במקומות הנכונים ונותן דפיקות קטנות של טעם על קצה הלשון, מקנח בשאיפה נוספת מהסיגריה. החלונות היו פתוחים וגם הדלת של המרפסת, ואם היו וילונות היינו אומרים שהם מתנפנפים למגעה הרוח המלטפת של גגות ירושלים, מתבדרים מצד לצד כמו דגל ישראל בראש עמדת שמירה שעל גבול הצפון, אבל וילונות אין, ואין זה אומר שהרוח אינה מנשבת, אלא נהפוך הוא, מנשבת ללא הפסקה, וניתן…
השבוע לא מצאתי את עצמי. אפשר לומר, לרגע הלכתי לאיבוד, אבל זה היה קצת יותר מרגע. שבוע. ירושלים. ביום שבת שעבר נסעתי לירושלים לראות חברים, על הדרך עצרתי בבית שבו גרתי שנה וחצי. שנה עם אישה, חצי שנה לבד. התיישבתי על הספסל והסתכלתי על התריסים המוגפים. קמתי לאחר מספר רגעים, נכנסתי מבעד לשער, על תיבת הדואר שלנו היה רשום שם אחר. עליתי על המדרגות שמובילות לכניסה. חלון הסלון וחלון המטבח פונים לשביל הגישה, גם התריסים הללו היו מוגפים כמעט עד לסוף, התכופפתי וניסיתי להציץ פנימה, אבל הוילונות הסתירו. נכנסתי לחדר…
