אנחנו מיתרים רועדים.
קבועים וסופיים. יש לנו התחלה ויש לנו סוף. מתנדנדים ללא הרף. כל אחד פורט על השני, רוטט בצורה קצת שונה, משחרר צליל קצת אחר, משמר את עצמו באופן מיוחד. אנחנו תיאוריה לא מוכחת של רצון חופשי ובחירה שידועה מראש. אנחנו קיבעון לא ברור של מציאות ממשית.
אני מתנשם בקלות, סוחט ההדק.
רק כדי לראות.
רק כדי לראות, רק כדי לראות מקצה לקצה.

אנחנו גחלים לוחשות.
כי איך אפשר בלי החום הזה, בלי הנגיעות הקטנות בבטן, בלי שתי הנשיקות על כתף ימין. פתאום נזכרתי איך התעוררנו בבוקר והוילונות התנפנפו, היא אמרה לי, תיגע פה, תראה איך זה מרגיש, אני שלחתי יד מהוססת, ליטוף ארעי, היא צחקה, זה משהו חדש, לא הרגשתי את זה קודם לכן, ואני חשבתי, כמה טוב להרגיש מחדש.
אני מתנשם בקלות, סוחט את ההדק.
רק כדי לא לשכוח.
רק כדי לא לשכוח, לא לשכוח את עצמי בדרך.

אנחנו חלקיקים אלמנטרים.
כל הזמן בורחים ומתנגשים. זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך אחרי כמה רגעים של מבוכה ראשונית אנחנו מתאחדים לכדי קיום משותף. בבוקר כל אחד קם לבדו, מכריח את עצמו לצאת מהמיטה, ממוקד בלית ברירה למאבק השגרתי של הבוקר. בערב זה אחרת, אצבעות יד ימין שנוטפות משומניות הקבב, יד שמאל שסגורה על צוואר בקבוק הייניקן, חיוכים מאוזן לאוזן, צחוק מתגלגל, לגימה נוספת מהבקבוק. הנוכחות המשותפת שלנו כל כך ברורה וטבעית כאילו שום אפשרות אחרת לא יכולה להיות נכונה למצב הקיים, להוויה שמחבקת אותנו בזרועות ארוכות.
אני מתנשם בקלות, סוחט את ההדק.
רק כדי לנצור.
רק כדי לנצור עוד קצת, עוד קצת של היטמעות.

• אינטרוספקטיבה