הלכתי לצלם אתמול. בירמיהו אני לוקח שמאלה לבן-יהודה ויורד דרומה. קצת אחרי תחנת האוטובוס של קו 9 אני רואה מרפאה וטרינרית – חלון שפונה לרחוב, חציו האחד מסתיר עם וילון את פנים המרפאה, חציו השני עמוס בתמונות של חתולים וכלבים, פרוסות כמו על לוח שחמט, שש שורות על שישה טורים. מעל לחלון עומד שלט כחול, באותיות קידוש לבנה רשום עליו 'מרפאה וטרינרית', ומתחת לחלון עומד כסא עץ כתום ומיותם, מדבקה של כלב פודל לבן על משענתו. הקיר ישן, מראה את סימני הזמן והפיח, גם עליו יש מדבקות של כלבים וחתולים, כמו גם גרפיטי שקשה להבין את פשר משמעותו, מרוסס מתחת לנורת הבניין שפונה לרחוב, בן יהודה 207.

אני מצמיד את המצלמה לעיני, לפתע דלת המרפאה נפתחת ואדם בחלוק לבן מבצבץ מתוכה. אני מתכנן את התמונה מחדש, מעביר את נקודת הפוקוס, ומצלם. הוא שואל, מה אתה מצלם, ואני אומר לו, את חזית המרפאה, יש בזה משהו יפה, והוא שואל, ומה, בשביל מי התמונות האלו, ואני עונה, לעצמי.

הוא לוקח כסא אדום שמונח בפינה ומניח אותו ליד הכתום. בוא, שב, הוא מזמין, מתיישב על הכסא ומוציא חפיסת סיגריות מכיסו הימני. העיניים שלו מתחבאות מאחורי משקפי שמש, מהסוג של אלו עם העדשה אחת שנמתחת מקצה לקצה, ואני יכול לראות שהשיער על הרקות שלו מתחיל להכסיף. אתה גר באזור, הוא מצית לעצמו את הסיגריה, כן, פה ליד, על ירמיהו, אה, מה אתה אומר, אזור טוב, שתי דקות מהירקון, שתי דקות ממציצים, מה עוד אתה יכול לרצות, והוא משחרר עשן כחול מהנחיריים. תראה מה זה , הוא אומר, יש לי פה איזה שלט בתוך המרפאה, רציתי לתלות אותו ליד החלון פה, אבל מה אני צריך להסתבך עם עיריית תל אביב, ישלחו לי פקח ויתנו קנס על תליית שלט ללא אישור, הפרה של איזו תקנה שבכלל לא ידעתי שקיימת, רגע, רגע, רגע, חכה שנייה, והוא מפסיק לדבר ומסתכל על אישה שעוברת לידנו, חצאית צמר חומה שמגיעה עד קצת מעל לברך, מגפי עור חומות שמגיעות עד קצת מתחת לברך, והתחלה של ירכיים שמדגדגות את האצבעות. אין לה חזייה, הוא קובע, ומיד לאחר מכן מוסיף, אבל למען האמת היא גם לא צריכה, הם נראים בסדר גמור גם ככה, ואחרי שהיא נעלמת מטווח הראייה הוא אומר, אתה רואה, לכל דבר יש מקום בחיים, נשים, עבודה, פקחים מחורבנים שנותנים קנסות, הכול חשוב, ולפעמים אתה צריך להפסיק לעשות כל כך הרבה דברים כדי להבין שבעצם אתה עושה את הדברים הלא נכונים. יש לי חבר אחד, אני הולך אליו פעם בשבוע ומדבר איתו, שותים בירה ומעשנים סיגריות, ואני אומר לו כל פעם מחדש שהוא חייב להבין שהקלות הבלתי נסבלת הזו שלפיה אנחנו בונים את סדר העדיפויות שלנו בחיים, לא תמיד נכונה.

אנחנו ממשיכים לשבת על המדרכה עוד כשעה, הוא מספר לי שהוא בכלל התחיל כשחקן תיאטרון ומוזיקאי, אבל החיים גלגלו אותו לאן שגלגלו ועכשיו יצא ממנו וטרינר. אני כל הזמן הזה חשבתי על הקלות הבלתי נסבלת.