אני מבין קטן מאוד באמנות, לא יודע להתפלמס על הגאוניות של דה-וינצ'י או על הפסיכואנליזה של דאלי. אני כן משתדל להסתכל, לבחון ולהבין את הציורים. יש כאלו שמוצאים חן קצת יותר, יש כאלו שקצת פחות, אבל תמיד יש לי את ההרגשה שאני מפספס משהו, שיש משהו שלא עליתי עליו, שהציור מכיל בתוכו איזשהו רמז למשהו גדול יותר שאני פשוט לא מסוגל לתפוש. זה מעניין, כי בדיוק לפני כשבועיים ראיתי תוכנית בערוץ 8 על קאראווג'יו. זו הייתה תכנית מאוד מעניינת, היא סיפרה את סיפור חייו ושילבה את הציורים שלו בתוכו, מעין מסלול דרך לביוגרפיה הפרטית והאמנית שלו. אני זוכר שהיופי הגדול היה לראות מתי ואיך הוא צייר כל ציור, מאלו סיבות הן נבעו ולאלו כוונות הן כוונו.

אתמול בבוקר הלכתי לטייל קצת בחוץ. עוד לא רציתי לעשות שום דבר מהפעולות ההכרחיות של היומיום, הן יבואו, זה בלתי נמנע, אבל פשוט רציתי ללכת קצת החוצה. הלכתי בדיזינגוף, התחלתי בחלקו הצפוני, ירדתי דרומה ואיכשהו נכנסתי לסטימצקי. ניגשתי למדפי ההגות ופילוסופיה, עלעלתי שם בספרים ונתקלתי בספר "הסופרנוס ופילוסופיה". דפדפתי בספר הזה אבל מהר מאוד סגרתי אותו, לא רציתי לקרוא מאמרים על הניהיליזם של טוני סופרנו ועל הפמיניזם של כרמלה. זה משהו שרציתי שתשאר לי ממנו הפרשנות שלי, לא רציתי לקלקל את מה שאני חושב על הסופרנוס, לשנות את התפישה שלי לגביהם. החלטתי להעיף מבט על ספרי האומנות, אולי תהייה שם איזו מציאה שתהיה שווה קנייה.
על המדף השני משמאל עמד לו ספר על קאראווג'יו.

איך אפשר לראות את הציור הזה?
במבט ראשון הוא קצת סתמי, בסך הכל איזו גברת שמנמונת שמחזיקה חרב סיף, נשענת על גלגל של כרכרה ומשעינה את רגליה על כרית אדומה, אבל זה בדיוק כל העניין – יש כל כך הרבה מעבר לזה. הגברת הזו היא קתרינה הקדושה שבחרה להתענות על גלגלי עץ שמהם ניבטים תערים משוננים מאשר לנטוש את אמונתה בנצרות או להתכחש לבתוליה. הגלגל שבציור הוא הגלגל עליו עונתה, החרב הארוכה שדם ניגר בסופה הוא סמל לדם, הגלימה המהודרת שהיא לובשת הינה גלימת אצולה, שהרי היא באה ממשפחה שכזו, ולבסוף, על הכרית האדומה מונח ענפי דקל שמייצגים את מות הקדושים. וכל אלו באים כנגד השרוולים הלבנים והאור שניתז על צווארה.

נפלא.
זה פשוט נפלא.

• אמנות