עייפות מלאכותית.
אני מתעייף שלא לצורך. חוזר הביתה בשעות הערב המוקדמות, נשכב על הספה כהה ודהוי. אני יכול שלא לפצות פה כל הערב, להדליק את הדוד, להכין ארוחת ערב קטנה ולהירדם לצלילי לונדון וקירשנבאום.

ערב מגיע.
אני מתעורר בבהלה. שמונה וקצת. אני פושט את החולצה המכופרת הבורגנית וזורק לסל הכביסה את הגופייה, התחתונים והגרביים. מקלחת זריזה. אני מסבן את הפנים כדי להרגיש את הזיפים. להסיר את האבק. למחות את עשן האוטובוסים. אני נשכב ערום על המיטה, לפעמים אני מתנגב, לפעמים לא. כשהעיניים שוב מתחילות להיעצם אני מזדקף. גופיה נקייה. טרנינג כחול. אני חוזר לטלוויזיה בשביל תחזית מזג האוויר.
מחר יהיה נעים.

השעות המתות.
אני מרגיש את העייפות מבפנים, מתפשטת מהבטן ועד לראש. עוד אי אפשר ללכת לישון. עוד מוקדם, אני חושב לעצמי כשמתחילים שידורי הפריים-טיים. לפעמים אני מעשן משהו. לפעמים לא. מחמם את החתיכה, ממוסס לטבק, מגלגל בנייר. אני בוהה בטיסת המטוסים מעבר לחלון הגדול, מפלסים את דרכם לעננים.
לפעמים אני את עצמי מרגיש כענן.

הלילה קרב.
כשגרף הרייטינג צולל אני מכבה את הטלוויזיה. אני נשאר עם נורת ליבון שמציפה את הכל באור. הכיבוי מהיר, הסוף מתקרב. אני עובר בערימות ספרים לא נגועות בדרכי לשינה חסרת חלומות. כבר לא טורח לקרוא שני עמודים עמוסי מילים לפני המוות הזמני.

לילה טוב.
עוד כמה שעות ייוולד בוקר חדש.
אני אחזור לחולצה מכופתרת בורגנית.

• אינטרוספקטיבה