רציתי לכתוב קצת פיקנטריה על ז'אן-ז'אק רוסו. רציתי לכתוב מין סיכום על ז'אק לאקאן. רציתי לכתוב על הפרולטריון הבורגני, מעין המשך לפוסט הקודם, 'על הבורגנות הפרולטרית'. בפעם האחרונה שהייתי במילואים חזרתי עם התובנות האלו. מקווה לחזור עם מחשבות חדשות עוד שבועיים.
זה נכון, אנחנו באמת שכבר לא מרגישים. איך אפשר להרגיש כשהדבר היחיד שקיים זה אנחנו? אנחנו אפילו לא טורחים להביט הצידה, לתת לחוץ לחלחל פנימה. אנחנו מערבבים הכל בעצמנו, כל התרחשות וכל מאורע מתורגמים ל'אני' שלנו, כל חפץ משוייך ל'שלי'. הדברים כבר לא קיימים בזכות עצמם אלא קיימים בגלל שהם נכנסים לטווח הראייה שלנו. הכל עובר תרגום ושיוך, נכבל לאיזושהן גחמות לא ברורות ולמאווים מטושטשים ורק ברגע שהם מקבלים את הכבלים שלנו – הם ישנם. הייתי בים ביום שישי. לקחתי את המצלמה ושוטטתי קצת. שמתי את הכפכפים בתיק והלכתי על…
פתאום רציתי לכתוב אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל. הייתי פעם אחר, אני זוכר, הייתי יכול להתיישב והמילים היו נשטפות ממני. זה הורג אותי שזה כבר לא ככה, שאני פשוט לא מסוגל. לא מסוגל למצוא את המילים.
זקנה. בסוף לא נשאר מאיתנו הרבה. זה לא חדש, אבל בכל פעם שאני מכיר בעובדה הזו אני מקבל צמרמורת. אין הרבה אופציות, זה נגמר ביום שישי על שולחן העץ במטבח, מפה מפוליאסטר, ספל תה ללא סוכר, גבינה לבנה ויד מגוידת שמזיקה בכדור. פה זה נגמר. ים. אתמול הלכתי לים. גם היום הלכתי לים. יש משהו מרוקן בישות הכחולה שחובקת אותי מכל מצד. אני יכול להרגיש את ברכת השלום שהיא שולחת לי, את ליטופיה על שערי, את קצפההלבן שאופף אותי. כשאני יוצא ממנו אני מתיישב על החול, מרגיש את גרגיריו, מסתכל…
לאקאן מדבר הרבה על האיווי. הוא אומר שהאיווי הוא הרצון הזה שתמיד מקרקר בנו מבפנים ושאף פעם לא ניתן לסיפוק. זהו לא הרצון הביולוגי, זה הרבה מעבר לזה, הוא מעבר לנחמה הבסיסית של הבשר והוא נמצא באיזשהו של תחום של הלא מוגדר. של התת-מודע. האיווי הוא הרצון הלא נגמר של התת-מודע. זה מנחם. זה מנחם כי זה גורם לתחושה של השלמה עצמית, שהרצון הזה ככה או ככה אף פעם לא יעלם ולא משנה מה אעשה אז באותה מידה כבר אפשר להפסיק. אבל כמו כל דבר, לאחר שהובנה הנקודה הזו, השאלה…
the car's on fire and there's no driver at the wheel and the sewers are all muddied with a thousand lonely suicides and a dark wind blows the government is corrupt and we're on so many drugs with the radio on and the curtains drawn we're trapped in the belly of this horrible machine and the machine is bleeding to death the sun has fallen down and the billboards are all leering and the flags are all dead at the top of their poles it went like this: the buildings…
עין עצלה. זה ברור לי שיש דברים שאני לא מסוגל לעשות. הבעיה מתחילה כשאני לא עושה את הדברים שאותם אני יכול לעשות. הפעולות הללו חומקות ממני, כאילו לא נכנסות למרחב הראייה שלי, לזוית העין. זה שאני לא רואה לא אומר שאני לא מרגיש, הן עדיין מסביבי, אני יכול לחוש אותן כמו את קרני השמש המלטפות. הרמייה העצמית הזו לא מובילה לאף מקום חוץ מלחוסר סיפוק משווע, בהייה במרקע הטלוויזיה בשעות הערב ובספר שאת דפיו אני נמנע מלקרוא. אני בוחר שלא לעשות את הדברים שאני צריך לעשות כשם שאני בוחר לעשות…
הבית החדש הזה לא היה יכול לבוא לעולם ללא עזרתם של שני חברים יקרים, שרון ורון. תודה רבה לכם.
עייפות מלאכותית. אני מתעייף שלא לצורך. חוזר הביתה בשעות הערב המוקדמות, נשכב על הספה כהה ודהוי. אני יכול שלא לפצות פה כל הערב, להדליק את הדוד, להכין ארוחת ערב קטנה ולהירדם לצלילי לונדון וקירשנבאום. ערב מגיע. אני מתעורר בבהלה. שמונה וקצת. אני פושט את החולצה המכופרת הבורגנית וזורק לסל הכביסה את הגופייה, התחתונים והגרביים. מקלחת זריזה. אני מסבן את הפנים כדי להרגיש את הזיפים. להסיר את האבק. למחות את עשן האוטובוסים. אני נשכב ערום על המיטה, לפעמים אני מתנגב, לפעמים לא. כשהעיניים שוב מתחילות להיעצם אני מזדקף. גופיה נקייה. טרנינג…
לפעמים אני חושב שהייתי רוצה להיות אחר. לחשוב מהר, להחליט בנחישות, לפעול בחוזקה. אני לא מסוגל להיות ככה, יותר מדי מחשבות מערפלות אותי. אולי לא טוב לומר ככה, "יותר מדי מחשבות מערפלות אותי", אולי צריך להתנסח אחרת, אחרי הכל, אנחנו מי שאנחנו בעקבות המילים שלנו, ואם היה לי פועל לשם העצם הזה, מילים, הייתי אומר, אני מי שאני בגלל שאני מממל את עצמי באופן מסוים, בנוסח שיחודי רק לי, כמו המילים, שהמשמעות שיש להן כלפי היא משמעות שהיא שלי בלבד. ובכל זאת, הייתי רוצה להיות אחר, תקיף, זריז, אבל במקום…