בהתחלה היו שמיים כחולים, נקיים מעננים ומסמאי עיניים, שבקו האופק נחתכו על ידי מצוקים חדים והרים צהבהבים מאובקים. הרים שמקיפים מכל עבר, את המכתש הזקן והגדול ואת כביש הזפת השחור שנסלל אליו, נמתח ממנו ואליו כמו עורק נחושת שחלודה מכרסמת את שוליו.
אל תצפי לכלום, זה הכי טוב, אנחנו פשוט נלך, אם נמצא משהו – נצלם, אבל אנחנו לא הולכים במטרה לצלם אלא במטרה ללכת, להסתכל, להיטמע, לראות פרצופים חדשים ואנשים לא מוכרים, לנסות ולהרגיש את הרחובות מחדש,
בחוף הבונים נושבת בערב רוח חזקה. הרוח המלטפת של הים מתחלפת ברוח צפונית מהירת חימה שמבקשת למוטט את כל מה שנבנה בבוקר בזיעת אפיים – הציליה מאיימת להתנתק מארבע מוטות פלדה שקבורים עמוק בדיונה, האוהלים שיריעותיהם מתנפנפים בזעם, הסנדלים שמונחים ליד ארגזי האוכל ולאט ולאט נקברים תחת ערימת חול.
בספסל על הירקון אני אומר לה מה שאני חושב. אני מגמגם בהתחלה, בוחר את המילים הנכונות כדי שאשמע רב-פנים, כדי שתוכל לפרש אותי באלף אחד דרכים, כדי שלא אהיה תחום להגדרה ראשונית שלא אהיה מסוגל לשנות את משמעותה מאוחר יותר.
אנחנו חוזרים מהירקון ונעמדים ליד הרכב. נפרדים לשלום. אני אוחז בידה ומנשק אותה על הלחי, מקרוב אני יכול לראות את ריסי העיניים. לאחר מכן אני נעמד, לא משחרר את כף היד שלה, נושך את השפה. אני מסתכל עליה ואומר, שמעי, אני לא בנוי לדברים האלו, והיא עונה, מספיק להגיד את זה, ואני שואל, תגידי, זה בסדר אם אנשק אותך?
יובל מוסיף גזע נוסף למדורה הבוערת בחבית מפויחת שנחתכה לרוחבה. חושך, הלילה ירד, מסביבנו שקט. נגה, אריק ורותי נכנסו לאוהלים, בעפעפיים כבדים הם נרדמו תוך שניות. אני מושיט יד לבקבוק, לגימה מהפיה, כבד בחלל הפה, צורב קצת בגרון, חם בבטן. אני מציע לו את הבקבוק והוא לוקח אותו לעצמו. בול העץ נדלק. יובל אומר, קצת חבל עליו, התאמצנו כל כך להביא אותו, אתה תפסת אותו בצד אחד, אני מצידו השני, אבל הוא כל הזמן משך למטה, כאילו שידע מה יהיה סופו והתנגד לכך כל עוד יכול היה, ניסה להטביע אותנו…
אנחנו מתרוממים ברגע שהצפירה התחילה, שרירי השוקיים נמתחים לשתי דקות, כממלאים את התפקיד לשמו נוצרו, כאילו היו מוכנים לה מאז ומתמיד. תמר ובת-שבע נעמדות מול צג המחשב, אני זז קצת ונעמד מול החלון. סניקרס שחורות, מכנס שלושת רבעי, תחתונים מכותנה סרוקה, חולצה כחולה מכופתרת, צמידים על יד ימין וקרסול ימין, פירסינג באוזן וחמישה קעקועים, ופתאום הצפירה נשמעת בתלת מימד – הצפירה החזקה והרמה של יד-אליהו, הצפירה החלודה והבוכיה של בית הספר הסמוך, והצפירה העדינה והחלושה שיוצאת מתוך הרמקולים של המחשב, מתוך הרדיו שתמר התחברה אליו באינטרנט במיוחד בשביל זה, שלא…
אחרי המקלחת אני שואל אותה מה ללבוש, את החולצה האפורה או זו הכחולה. מול המראה, עונדת עגילים, היא אומרת, שים את האפורה וקח את האפודה השחורה, זו שקנינו לך שנה שעברה. אני מעביר את המגבת על הגוף, זורק אותה על המיטה, תחתונים, גופיה שנצמדת לעור הרטוב, מכנסיים, גרביים שנתקעים בעקב ומצריכים משיכה, זרועות שנכנסות לשרוולים. היא מסתובבת מהמראה, מתקרבת, מכפתרת את החולצה ומיישרת אותה על כתפי. אני מחייך ומשתחל לאפודה. אודם על שפתיים לחות. סומק על לחיים חיוורות. על מה אתה מסתכל, אני שואלת, דרך המראה אני רואה אותו יושב…
ואם הוא היה משתין לך על הראש, הקוף הזה שקשור בשרשרת ויד של תאילנדי מושכת אותו, גם אז היית מחייכת ככה, הוא שאל וסגר את אלבום התמונות כמו טורק את הדלת מאחוריו. היא אמרה, מה זה קשור עכשיו, בסך הכל קוף, מה אתה מתרגש, ופתחה את האלבום שוב. בוא, תראה את התמונה של הים, אבל הוא כבר התרחק מהספה, פתח את החלון, הסיט את הוילון והדליק לעצמו סיגריה. איזו רוח יש פה בערב, זה לא יאמן, והוא שלח יד והזיז את דלתות הזכוכית עד לסופן, מחרך צר שנועד לנשיפת העשן…
