החלטות שנה חדשה
לא להתגרש. לצלם יותר. לא להתעצל ולקחת את המצלמה מתי שרק אפשר. אף פעם אי אפשר לדעת איפה תתפוס אותי התמונה הבאה. לרכב על אופניים שלוש פעמים בשבוע. זו הפעולה היחידה שאיתה אני יכול לנקות הראש. להיות מאושר.
והוא פשט את זרועותיו לרווחה
פגישת מחזור
וקמתי אתמול בבוקר והרגשתי שאני אוהב את כולם. וזו הייתה הרגשה נעימה כזו, שמתפשטת מאמצע הבטן ומגיעה עד לקצות האצבעות. ואחרי הרבה זמן שלא מרגישים את האהבה הזו, פתאום אפשר להעריך עד כמה היא חשובה, עד כמה הנוכחות שלה, או העדרה, משפיעה על הצורה שבה אנחנו חיים, מתייחסים לחיים, מגיבים אליהם ונוגעים בהם עם האצבעות.
המתודולוגיה של הכתיבה
ציפורניים כסוסות באותה מידה ניתן לומר שאלו האצבעות שכסוסות כי הציפורניים הן בסך הכול ההמשך של הכתיבה.
כרמיאל
וכרמיאל זו פריפריה ואין שום דבר שאפשר לעשות בנוגע לזה. ולא משנה כמה חנויות של נייקי, מקדונלדס, סופר-פארם, צומת ספרים, פול אנד בר, אופיס דיפו, ארומה, רנואר, קסטרו, גולף, ביתלי, משביר, פוקס, פומה, קפה קפה ואדידס יפתחו שם, וזו עדיין פריפריה.
ספידומטר (או: לפעמים כדאי לקחת דברים בפרופורציה)
קניתי אתמול ספידומטר לאופניים, כזה שיודע לחשב את מהירות, זמן ומרחק הנסיעה כדי שסופסוף אוכל לדעת כמה ואם בכלל אני משתפר ברכיבות שלי. קיצר, הלכתי לחנות אופניים וקניתי אחד. באתי הביתה, הרכבתי את העסק ומסתבר שיש שם חלק שבור.
אוגוסט 2009
מה עושים עם כל החפצים של הבן-אדם, אחרי שהוא מת? מה עושים עם הספרים שלו, אלו שעומדים כמו חיילים על מדפי העץ בחדר העבודה, ממתינים לאצבע המורה שתשלוף אותם ממקומם ולעין החומה שתקרא את מילותיהם. מה עושים עם יומן הפגישות שנותר פתוח על השולחן, השני והשלישי לחודש עמוסי פגישות והתנשמויות, הרביעי לחודש וכל שאחריו מתאדים לכדי עמודות לבנות, ריקות ויתומות.
הדרך
סיימתי לקרוא היום את ‘הדרך’ של קורמאק מקארתי. הוא ספר טוב, אין מה להגיד. כתוב טוב. גרם לי להרגיש מאוד לא נוח במהלך הקריאה והסוף בכלל השאיר אותי פעור פה. מקארתי עשה עבודה טובה מאוד בספר הזה, אין פה אפס. מה שכן, אני לא יודע להגיד עד כמה התרגום טוב או רע, היו שם כמה גליצ’ים והתחכמויות שהפריעו לי, אבל מאוד יכול שזה מקארתי, שככה בעצם הוא כותב ואלו הביטויים שלו וצורת החשיבה שלו, אז את הנקודה הזו אני משאיר פתוחה. חוץ מזה, ספר מעולה.
חוף הבונים
יובל מוסיף גזע נוסף למדורה הבוערת בחבית מפויחת שנחתכה לרוחבה. חושך, הלילה ירד, מסביבנו שקט. נגה, אריק ורותי נכנסו לאוהלים, בעפעפיים כבדים הם נרדמו תוך שניות. אני מושיט יד לבקבוק, לגימה מהפיה, כבד בחלל הפה, צורב קצת בגרון, חם בבטן. אני מציע לו את הבקבוק והוא לוקח אותו לעצמו. בול העץ נדלק. יובל אומר, קצת חבל עליו, התאמצנו כל כך להביא אותו, אתה תפסת אותו בצד אחד, אני מצידו השני, אבל הוא כל הזמן משך למטה, כאילו שידע מה יהיה סופו והתנגד לכך כל עוד יכול היה, ניסה להטביע אותנו…
לכל איש יש דירה
וכל הדרכים מגיעות לאותן המקומות, ולכל המקומות אפשר להגיע דרך אלף הגשרים של הירקון – הגשר הכפול של אבן גבירול, האחד עמוס למכוניות שאצות על הכביש ומסתערות לדרומה של העיר, והשני צר ועצי, מזכיר לי כל פעם את גשר אריק על הירדן, ומיד אחריו הגשר הרחב של נמיר, זה שבלילה, מתחתיו, אורות כתומים מנצנצים ומשתקפים במים העומדים של הירקון, והגשר הצר הבא, צנום ורזה, מיועד רק להולכי רגל, פנסים כחולים טבועים בצדדיו, וזה הרחוק יותר, שמוביל לתל ציפור, מתפתל מצד לצד כמו נחש מעץ, ואחריו עוד גשרים שאני לא מכיר…