כי ככה אני חושב היום
גיאוגרפיה. זה נראה כאילו יש אלף ואחת דרכים להגיע לירמיהו, בין אם זה מבן יהודה או אוסישקין ובין אם זה מדיזנגוף או רוקח, וגם אליהן, אפשר להגיע מאלף ואחת דרכים אחרות.
והוא פשט את זרועותיו לרווחה
הקלות הבלתי נסבלת
הלכתי לצלם אתמול. בירמיהו אני לוקח שמאלה לבן-יהודה ויורד דרומה. קצת אחרי תחנת האוטובוס של קו 9 אני רואה מרפאה וטרינרית – חלון שפונה לרחוב, חציו האחד מסתיר עם וילון את פנים המרפאה, חציו השני עמוס בתמונות של חתולים וכלבים, פרוסות כמו על לוח שחמט, שש שורות על שישה טורים.
אוקטובר
בחוף הבונים נושבת בערב רוח חזקה. הרוח המלטפת של הים מתחלפת ברוח צפונית מהירת חימה שמבקשת למוטט את כל מה שנבנה בבוקר בזיעת אפיים – הציליה מאיימת להתנתק מארבע מוטות פלדה שקבורים עמוק בדיונה, האוהלים שיריעותיהם מתנפנפים בזעם, הסנדלים שמונחים ליד ארגזי האוכל ולאט ולאט נקברים תחת ערימת חול.
דוקטרינת ההלם על פי שטייניץ
היום פורסם במארקר ראיון קצר עם שטייניץ. כמה משפטים שם הזכירו לי את הספר שאני קורא עכשיו, דוקטרינת ההלם של נעמי קליין. הטענה המרכזית של קליין היא שהאוריינטציה הכלכלית של המערב מתבססת על הדוקטרינה של מילטון פרידמן ששואפת למקסימום הפרטה ומינימום התערבות ממשלתית בתחומים החברתיים השונים, מחינוך ועד לבריאות.
רוחות רפאים
בספסל על הירקון אני אומר לה מה שאני חושב. אני מגמגם בהתחלה, בוחר את המילים הנכונות כדי שאשמע רב-פנים, כדי שתוכל לפרש אותי באלף אחד דרכים, כדי שלא אהיה תחום להגדרה ראשונית שלא אהיה מסוגל לשנות את משמעותה מאוחר יותר.
דיאלוג של חצות
היא: מה המאכל האהוב עליך? שניה של שקט. אני: (חושב על השרימפסים ברוטב קארי שאכלתי ביומולדת, על הסושי עם אבוקדו שאכלתי עם דני, על הפיצה והגלידה שנמצאים מתחת לבית, על השניצלים שאני מכין ביום שבת, על הנזיד של סבתא, על הסנדביצ'ים של אבא, על החומוס של סעיד ועל הקממבר שטחנתי בפריז) לא יודע מה להגיד לך, אני אוכל הכול. מה שלך? היא: ביצה קשה.
בזמן שאנשים מדברים על איך היה בהופעה של לאונרד כהן
אנחנו חוזרים מהירקון ונעמדים ליד הרכב. נפרדים לשלום. אני אוחז בידה ומנשק אותה על הלחי, מקרוב אני יכול לראות את ריסי העיניים. לאחר מכן אני נעמד, לא משחרר את כף היד שלה, נושך את השפה. אני מסתכל עליה ואומר, שמעי, אני לא בנוי לדברים האלו, והיא עונה, מספיק להגיד את זה, ואני שואל, תגידי, זה בסדר אם אנשק אותך?
הפנים הן מנהרה
והפנים הן מנהרה שלא ניתן לדעת לכיוונה וקמטי המצח הם תמרורי האזהרה והלחיים הסדוקות הן המהמורות של כביש עכו-צפת והשפתיים המחורצות הן הדרך הביתה. אני פאלח בחולצה משובצת עם אצבעות גסות וציפורניים מרובעות מוכתמות ברגבי אדמה ולפעמים אם אני משתדל אני יכול לשמוע את אלוהים שורק ברכות דרך השורשים של עצי המטע. והפנים הן מנהרה שלא ניתן לדעת לכיוונה מאין באתי ולאן אשוב.