לפעמים אתה יכול ללכת ברחוב ולהתנתק מעצמך ולהסתכל על הכול כאילו אין לו בך שום נגיעה. לחשוב שהנוכחות שלך בו היא מקרית, לאבד את תחושת ההכרה כלפי האנשים שהולכים ונמצאים לידך ללא הרף, לשכוח את הנוכחות היומיומית שלהם, אותה נוכחות שהיא תמיד איתך גם אם אתה לא מודע לה, כי גם כשאתה שורך את שרוכי הנעליים לפני צאתך, אז גם הם, נעשו על ידי מישהו.
אמת. אני לא כותב. אני לא יודע להגיד בדיוק למה, יכול להיות שזה בגלל שכתיבה דורשת מאמץ שאני לא בטוח שמתחשק לי לעשות, או שהצילום איכשהו מספק אותי קצת יותר, או שאולי אני פשוט מתעצל והרבה יותר קל לכתוב איזה משפט מטומטם בטוויטר או להעלות לפייסבוק קישור לשיר שלא יוצא לי מהראש.
אחד הבלוגים שאני קורא בקביעות הוא זה של רוני שני. באחת הפעמים נתקלתי בפוסט הזה והפסקה הבאה תפסה אותי חזק: עוד ב-Seed – הקביעה המפורסמת של דקארט, "אני חושב משמע אני קיים", מקבלת מובן אחר כשנתקלים במחקריו של ריד מונטגיו, מנהל המעבדה לחקר המוח במכללת ביילור לרפואה שביוסטון. למיטב הבנתו, המנגנון שגורם לנו ליהנות מלגימת מיץ תפוחים (נניח) זהה לחלוטין לזה שגורם לנו לשאוב הנאה מרעיונות. כלומר, אדם שלכאורה, גורם לעצמו נזק בשביתת רעב למשל, למעשה מגיב בצורה זהה לקוף שקיבל ממתק. הכל הודות לדופאמין. למה זה כל כך תפס…
אני צריך ספה טובה עם שלושה מושבים? אולי למישהו יש רעיון? טוב, נמצאה ספה.
אני לא יכול שלא למדוד את עצמי ביחס למה שהייתי פעם. באופן מפתיע, אני גם לא זוכר מעצמי הרבה, לא יודע להגיד איך הייתי ומה עשיתי. במקום זה יש לי בראש תמונות קטנות של קיום, אני זוכר את עצמי נוכח במצב מסוים, מצלם את עצמי, לא את האירוע כולו, רק תמונה קפואה, אני עם ידיים מושטות או עם אצבעות עסוקות בסיגריה והיא עומדת לבושה בחולצה לבנה שהייתה פעם שלי או שוכבת במיטה ומכוסה בשמיכת קיץ דקה. אבל התמונה הקפואה הזו טומנת בחובה הרבה מאוד, אני יכול להרגיש עכשיו את מה…
