וקמתי אתמול בבוקר והרגשתי שאני אוהב את כולם. וזו הייתה הרגשה נעימה כזו, שמתפשטת מאמצע הבטן ומגיעה עד לקצות האצבעות. ואחרי הרבה זמן שלא מרגישים את האהבה הזו, פתאום אפשר להעריך עד כמה היא חשובה, עד כמה הנוכחות שלה, או העדרה, משפיעה על הצורה שבה אנחנו חיים, מתייחסים לחיים, מגיבים אליהם ונוגעים בהם עם האצבעות.
וכרמיאל זו פריפריה ואין שום דבר שאפשר לעשות בנוגע לזה. ולא משנה כמה חנויות של נייקי, מקדונלדס, סופר-פארם, צומת ספרים, פול אנד בר, אופיס דיפו, ארומה, רנואר, קסטרו, גולף, ביתלי, משביר, פוקס, פומה, קפה קפה ואדידס יפתחו שם, וזו עדיין פריפריה.
מה עושים עם כל החפצים של הבן-אדם, אחרי שהוא מת? מה עושים עם הספרים שלו, אלו שעומדים כמו חיילים על מדפי העץ בחדר העבודה, ממתינים לאצבע המורה שתשלוף אותם ממקומם ולעין החומה שתקרא את מילותיהם. מה עושים עם יומן הפגישות שנותר פתוח על השולחן, השני והשלישי לחודש עמוסי פגישות והתנשמויות, הרביעי לחודש וכל שאחריו מתאדים לכדי עמודות לבנות, ריקות ויתומות.
סיימתי לקרוא היום את ‘הדרך’ של קורמאק מקארתי. הוא ספר טוב, אין מה להגיד. כתוב טוב. גרם לי להרגיש מאוד לא נוח במהלך הקריאה והסוף בכלל השאיר אותי פעור פה. מקארתי עשה עבודה טובה מאוד בספר הזה, אין פה אפס. מה שכן, אני לא יודע להגיד עד כמה התרגום טוב או רע, היו שם כמה גליצ’ים והתחכמויות שהפריעו לי, אבל מאוד יכול שזה מקארתי, שככה בעצם הוא כותב ואלו הביטויים שלו וצורת החשיבה שלו, אז את הנקודה הזו אני משאיר פתוחה. חוץ מזה, ספר מעולה.
אנגליה. שבוע באנגליה. בלי צלצולים של טלפונים ניידים ברחובות, בחנויות ובתחבורה הציבורית. אפשר ללכת באוקספורד סטריט, בתוך המסה העצומה הזו של האנשים, ובאופן מפתיע, להרגיש את השקט. יומיים לאחר מכן, אני נוסע בקו 9, בדרך לעבודה. איבדתי את נגן ה-MP3 שלי ובלית ברירה אני נכנע לשיחות הניידות שתוקפות אותי מכל הכיוונים – אמרתי לו שאני לא רוצה ככה יותר ולא מוכנה לקבל יחס כזה, מה, מה את אומרת, כן, אני רוצה לקבוע תור לד”ר רוסו, לא, שתיים זה מוקדם מדי, אני עוד בעבודה, אז הוא קם מהמיטה והתלבש, ואני כאילו,…
אתמול ישבנו עם מייק בפאב בסנדרלנד. קירות מעץ, טלוויזיה שמקרינה חדשות כדורגל וכסאות גבוהים. מייק אמר שהוא אנטי-ציוני, שהוא מתנגד לכיבוש הישראלי בשטחים. חשבתי לעצמי איך קרה שציונות הפכה למילה נרדפת לכיבוש, כאילו שהכיבוש, זה הדבר היחידי שמייצג אותה. שעתיים לאחר מכן, כבר ישבנו במקום אחר, מחכים להמבורגר. סיפרתי למייק שישראל היא המדינה היחידה שבה הדת מגדירה את הלאום, שעל תעודת הזהות שלי, בשדה הלאום, לא כתוב ישראלי אלא יהודי. אחר כך המשכתי ואמרתי לו שכשואלים אותי מה אני מבין השניים, אני אומר שאני ישראלי, שהיהדות מרכיבה חלק מהזהות הלאומית…
בוקר. שישי. קמתי מוקדם כדי לקרוא היידגר בשביל עבודה שאני צריך להגיש. הוא מדבר על כל המציאויות האפשרויות, כל הבחירות האלו שאנחנו יכולים לעשות ושאף פעם לא נעשה בגלל שאנחנו מי שאנחנו. כמו לחזור לאפריקה. כמו להסתפר. כמו לחזור לצפון. כמו להקשיב למוזיקה כל היום ברמקולים גדולים שמשחררים צלילים עדינים. היידגר אומר שהעצמי שלנו נבנה על בסיס ה"הם", כל האנשים האלו מסביבנו שמהם אנחנו שואבים את המחשבות, רעיונות, את כל מה שמעצב אותנו. אנחנו תמיד נמדדים ביחס ל"הם", התרבות שלהם והנורמות שלהם והחפצים שלהם. אני בונה את עצמי על בסיס…
כמה מחשבות מהירות בעקבות הפוסט האחרון - 1. את 'נוטות החסד' התחלתי לקרוא מיד אחרי 'אישה בורחת מבשורה' של גרוסמן. 'נוטות החסד' הוא ליגה אחת מעל ואין פה חוכמות. אולי לא הוגן יהיה להשוות בין שניהם, אבל דווקא משום שהם נקראו אחד אחרי השני ההשוואה הזו מתבקשת. 2. 'אישה בורחת' לא נתן לי אתגר מעבר לעלילה. אורה בורחת מעצמה, אברם בורח מעצמו, היא מספרת לו על הילדים ועל המשפחה, הוא נזכר בשבי ופה זה נגמר. אז נכון, זה לא כזה מופשט אבל פה זה בעצם נגמר. הספר לא נתן לי…
אחד הבלוגים שאני קורא בקביעות הוא זה של רוני שני. באחת הפעמים נתקלתי בפוסט הזה והפסקה הבאה תפסה אותי חזק: עוד ב-Seed – הקביעה המפורסמת של דקארט, "אני חושב משמע אני קיים", מקבלת מובן אחר כשנתקלים במחקריו של ריד מונטגיו, מנהל המעבדה לחקר המוח במכללת ביילור לרפואה שביוסטון. למיטב הבנתו, המנגנון שגורם לנו ליהנות מלגימת מיץ תפוחים (נניח) זהה לחלוטין לזה שגורם לנו לשאוב הנאה מרעיונות. כלומר, אדם שלכאורה, גורם לעצמו נזק בשביתת רעב למשל, למעשה מגיב בצורה זהה לקוף שקיבל ממתק. הכל הודות לדופאמין. למה זה כל כך תפס…
יש משהו בסופרנוס שאני לא יודע להסביר, אבל יש שם איזשהו משהו שנוגע בי כל פעם מחדש. לצפות בסופרנוס תמיד מזכיר לי שיעורי ספרות, לימדו אותנו ש"י עגנון ושירים של ביאליק, למה התכוון זה ומה רצה להביע השני, ואז, בלי יוצא מהכלל, כולם שואלים את המורה את אותה השאלה – איך את יודעת שדווקא לזה הוא התכוון? אז כשאני צופה בסופרנוס אני לא יודע למה באמת התכוונו, אבל כן אני יודע לומר מה אני מרגיש, וכנראה שכל עוד זה הגיוני בשבילי אז זה בסדר גמור, ככה זה צריך להיות. גם…
