מיכאל
את מיכאל אני מכיר מהילדות. בקיץ, כשהקייטנה נגמרה וכבר לא היה שום דבר אחר שאיתו אפשר היה להפיג את השעמום, אימא שלי הייתה לוקחת אותי איתה לעבודה. מתחת למשרדים, בכניסה לחדר האוכל, הייתי פוגש את שאר הילדים.
והוא פשט את זרועותיו לרווחה
אנרי קרטייה-ברסון
את אנרי קרטייה-ברסון פיליפ הכיר לי. היינו באיזה מוזיאון בלונדון ודיברנו קצת על צילום והוא הסביר לי על עליו, אתה מבין, הוא ידע לתפוס את הרגעים הקטנים של היומיום שחומקים לך מהעין, תמיד היה שם, ברגע המכריע הזה שבו כל התנאים מתחברים לכדי אירוע חד פעמי שמעולם לא יתקיים שוב, והוא היה שם וידע להנציח ולתעד בלחיצה אחת, לקיים לתמיד את החד-פעמי.
אי בודד
במוסף לשבת של הארץ פירסמו את הבחירות של מלא אנשים (מאיר שלו, סמי מיכאל, אגי משעול וכו’) לגבי חמישה ספרים שהיו לוקחים איתם לאי בודד. החטא ועונשו כיכב שם, וגם התנ”ך, אבל חוצמזה היו שם מלא פספוסים והיה נראה שאנשים בוחרים ספרים לאו דווקא מתוך עניין כמו הרצון להראות טוב. כי איך אפשר לחשוב שאתה טמבל אם אתה בוחר לקחת איתך את ניטשה?
בעקבות הזמן האבוד
אחרי שבוע מילואים אני חוזר לתל אביב, להתעוררות פתאומית של אמצע לילה, לרגע אחד של בלבול, כי לשנייה אחת לא הבנתי איפה בעצם אני נמצא, להרף עין התבלבלתי בין הוילון הלבן שמתנפנף בגלל הבריזה של הים לבין הרוח הקרה והחותכת של המדבר, ואז כמה נשימות של התאפסות, היד שתופסת את השמיכה ומרגישה ברכותה, הסדין שמלטף את הגוף הערום, התמונה שעל הקיר מתגלה מבעד לחושך, ומיד לאחר מכן זה מגיע, כן, הכול בסדר, זה בסדר, זה חדר השינה שלי בו אני נמצא.
גם שתיקה זה משהו
לפעמים אתה יכול ללכת ברחוב ולהתנתק מעצמך ולהסתכל על הכול כאילו אין לו בך שום נגיעה. לחשוב שהנוכחות שלך בו היא מקרית, לאבד את תחושת ההכרה כלפי האנשים שהולכים ונמצאים לידך ללא הרף, לשכוח את הנוכחות היומיומית שלהם, אותה נוכחות שהיא תמיד איתך גם אם אתה לא מודע לה, כי גם כשאתה שורך את שרוכי הנעליים לפני צאתך, אז גם הם, נעשו על ידי מישהו.
המתודולוגיה של השינה
לפני שנכנסים למיטה והולכים לישון, צריך להתקלח כדי לשטוף מכפות הרגליים את הלכלוך והפיח של אלנבי. היא מסיטה לרגע את הוילון של הדוש כדי לצאת ממנו, מתנגבת מכף רגל ועד ראש עם מגבת גדולה, ואחר כך לוקחת מגבת קטנה, מייבשת את השיער ומלפפת אותה כלפי מעלה כמו טורבן קטן, כשאני נשאר מתחת לזרם ומצטנן מהחום של היום עם מים קרים שזורמים על כל הגוף.
לפריס אף פעם אין סוף
בלילה, בחוף הבונים, אחרי שאתה יוצא מהטבילה הקצרה במים, זו שבה אתה נכנס אליהם ערום ועריה, משאיר את בגד הים על קו החוף, לא יכול לראות את הצבע הכחול של המים אלא רק להתעטף בחשיכה המחבקת מכל הכיוונים ובמשיכה הבלתי נמנעת שלהם, זו שבה אתה מרגיש אותם מלטפים אותך בכל מקום ומקום,
סימנים של מים
אני יוצא מהים ורואה אותה יושבת מתחת לסככת העץ, נשענת על אחד העמודים, ליד התיק שלי. רק אתה יכול לקרוא המינגווי בחוף הים, והיא מצביעה על הספר ששוכב על הלונגי. אני מתקרב ומנשק אותה והיא הודפת אותי, צוחקת, אתה תרטיב אותי לגמרי, וטיפות ים מטפטפות ממני לתוך החול החם.
לטבע יש שעון משל עצמו
שבת. בוקר. עורבים מחוץ לחלון. מעירים את כל הישנים בבניינים הסמוכים. אחרי עשר דקות הם נעלמו.
שלוש מחשבות בשלושה רגעים
לא ברור לי מה הטעם בצביעת בניינים אם גם ככה אחרי מעט מאוד זמן הם מתכסים בפיח המחניק והמוכר הזה של מכוניות ואוטובוסים. הרי אין הרבה דברים שהסוף שלהם ידוע מראש, ואיכשהו נדמה לי שבגלל זה אנחנו מתעקשים על ביצוע המעט שאנחנו כן יודעים את הסוף לגביהם, לא בגלל התוצאה המוגמרת כמו התחושה שמזל שיש דברים שאנחנו כן יכולים לקבוע לגביהם. כמו צביעת בניינים.