והוא פשט את זרועותיו לרווחה

בוקר. עשר וחצי. דיזנגוף-ירמיהו. אני אוכל ארוחת בוקר. שמש שקרנית. הרחוב מלא אור אבל עדיין קצת קריר. אני מתקשר לזיו, מתי אתה יוצא, אני לוקח את גדי באחד, הוא משיב, מדרך הטייסים. אני מנתק. אני מסתכל על הצלחת, ביצה עלומה, סלט, יוגורט ולבנה, חתיכת לחם תקועה בגרון. מסמן עם האצבעות למלצרית, חשבון, בואי תעשי את החשבון, 73 קילומטרים, נסיעה של שעה ושלוש דקות, אתמול היה שם בוץ, מה יהיה עכשיו, זו נסיעה קצרה, אני יודע, ובכל זאת, תגידי לי את, איזה ספר לקחת עכשיו, את 'העבד' כבר סיימתי והחזרתי למדף,…

אני שוכב בתק"ש עם הראש על הקיטבג. דבירי מגיח מהחושך, אומר, תקרא לכולם, אבל כולם כבר פה, אין מקום אחר ללכת. אני מתיישב, מפהק, אלחנדרו מגיח מאחוריו, ליאוניד יושב בצד, קוסטה מנקה את המשקפיים עם הגופייה הלבנה שמתחת למדים. דבירי אומר, זה הולך לקחת זמן, כל העסק הזה, תתחילו לארגן לעצמם סבב יציאות לשבועיים הקרובים, לא אכפת לי מי הולך ומתי, אבל תמיד צריכים להיות פה שניים ואלחנדרו משתחרר ביום חמישי. אה, ויש לכם חצי שעה לתת לי רשימה. אלחנדרו משתחרר מחרתיים, קוסטה רוצה להיות בבית בשבת, ליאוניד רוצה לשתות…